בש"פ 9137/00 מדינת ישראל נ. דני וקסמן

שני המשיבים עומדים לדין באשמת רצח בכוונה תחילה וגרימת חבלה בכוונה מחמירה. עם הגשת כתב האישום נגדם (ביום 28.9.1999) הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם עד תום בירור המשפט. משחלפו תשעה חודשים והמשפט לא הסתיים, החליט עמיתי הנכבד, השופט אור, להאריך את מעצרם בתשעים ימים נוספים; ומשכלתה גם תקופת ההארכה, והמשפט טרם הגיע לסיומו, האריך בית-משפט זה את מעצרם, בשנית, בתשעים ימים נוספים. לפניי עתה בקשת המדינה להאריך את מעצרם של שני המשיבים, בשלישית, בתשעים ימים נוספים. בעוד שהארכת מעצרם על-פי הבקשה הראשונה, והארכתה הנוספת על-פי הבקשה השנייה, נעשו בהסכמת הסניגורים בשם שולחיהם, הרי שבדיון שלפניי התנגדו הסניגורים לבקשת המדינה להארכת מעצרם של המשיבים בשלישית.

מסקירת קורות ההליך עולה, כי בשל העובדה שבאת-כוחו של המשיב 2 הייתה בשמירת הריון במשך חודשים אחדים נתעכבה תחילת שמיעת הראיות עד לחודש מאי 2000. אך גם משהוסרה המניעה מצידה של הסניגורית, ובשל עומסי העבודה הכבדים הרובצים עליו, התקשה בית המשפט להועיד לשמיעת המשפט מועדים קרובים ורצופים. המצב כיום הוא, כי עד כה נשמעו עשרים ושישה עדי תביעה וכי לסיום פרשת ראיותיה מוטל על התביעה להשמיע את עדויותיהם של שני עדים נוספים. המשפט קבוע לשמיעת ראיות לשישה מועדים, שניים מהם בחודש ינואר וארבעה נוספים בחודש מרס. התביעה מניחה, כי המועדים הקבועים יספיקו לסיום המשפט. הסניגורים חולקים על הערכה זו, אך גם אם הערכת הסניגורים היא הנכונה, ברי כי חרף הקשיים שהכבידו על מהלכו, הגיע בירור המשפט לשלב מתקדם.

הצדדים חלוקים בדבר קיום נימוקים מספיקים להצדקת המשך מעצרם של המשיבים. אני סבור, כי במחלוקת זו הדין הוא עם המדינה. המעשים שבעטיים הובאו המשיבים לדין התרחשו ליד פתחו של פאב, בכפר הנופש אכזיב, אור ליום 4.9.1999. המשיבים הועסקו כמאבטחים ושומרי הסף של הפאב. המנוח ושני חבריו (שלושתם בשנות העשרים לחייהם) ביקשו להיכנס לפאב והמשיב 1 מנע זאת מהם. במהלך הדין ודברים שהתפתח הצטרף למעמד המשיב 2 והיכה את אחד הצעירים בצווארו. המשיב 1 נכנס לפאב, הצטייד בשני סכינים ומסר אחד מהם למשיב 2. אחר-כך ניגש למנוח ודקר אותו בחזהו, דקירה עמוקה שחדרה ללבו וגרמה למותו. כשניסה אחד מחבריו של המנוח להיחלץ לעזרתו, דקר אותו המשיב 2 בבטנו והסב לו חבלה חמורה. בצדק נטען בבקשת המדינה, כי התנהגות המשיבים, שלא היססו לעשות שימוש קטלני בסכינים בשל עניין של מה בכך, מלמדת על מסוכנותם הרבה לביטחון הציבור, וכי מסוכנות זו מחייבת את המשך מעצרם.

אכן נכון הדבר, שככל שמתארך מעצרו של נאשם בעוד משפטו מתנהל והולך, ייטה בית המשפט לייחס משקל רב יותר להמשך הפגיעה בחירות הנאשם ומשקל קטן יותר לשיקולים שעל יסודם הוחלט מלכתחילה שהמעצר דרוש. אך חושבני כי באיזון השיקולים, בפרשתם של המשיבים, הכף עודנה נוטה בבירור לצד הצורך להגן על הציבור מפני רעתם של המשיבים.

מעצרם של שני המשיבים מוארך אפוא בזה בתשעים ימים נוספים, שמניינם מיום 23.12.2000, או עד למתן פסק-דין במשפטם בת.פ. 304/99 של בית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מבין שני המועדים. חזקה על בית המשפט המחוזי כי יעשה כל מאמץ לסיים את משפטם של המשיבים בהקדם האפשרי.