בש"פ 9147/00 מדינת ישראל נ. זיו בן-דרור

זהו ערר מטעם המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות בקשה למעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו ולאפשר לו להשתחרר בערובה ובתנאים מגבילים, בכללם "מעצר בית" מלא בבית דודתו בחיפה.

המשיב הוא נהג מונית. ביום 2.7.1999 הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של מעשה סדום, בתאריך 20.4.1999, בנוסעת במוניתו. בגין אישום זה ביקשה המאשימה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ואולם לנוכח סתירות ואי דיוקים בגרסת המתלוננת, הסכימה לשחרורו בתנאי חלופת מעצר, בגדרה הורשה לצאת מביתו לצורך עבודתו כנהג מונית מן השעה 07:00 ועד השעה 14:00. עקב תלונה נגד המשיב שהוגשה מצד אשה אחרת, כי במהלך הסעתה במוניתו סטה המשיב מציר הנסיעה אל תוך חורשה, שם בעל אותה נגד רצונה תוך שימוש באיומים ובכוח, ביקשה המאשימה מבית המשפט (ביום 16.8.2000) לתקן את כתב האישום בהוספת אישום נוסף ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום בירור המשפט.

זימונו של המשיב לדיון בבקשה זו נתקל בקשיים. הוברר שחרף ההחלטה לשחררו בתנאים מגבילים, אין למוצאו בבית. לבסוף נעצר המשיב על-ידי שוטר, לאחר שניסה להתחמק והתחזה לאדם אחר.

בקשת המאשימה למעצרו של המשיב סמכה אפוא על שני נדבכים עיקריים: פרשתו של האישום החדש והעובדה שהמשיב הפר את תנאי השחרור על-פי ההחלטה הקודמת. בית המשפט המחוזי בדק ומצא כי גם תלונתה של המתלוננת האחרונה לוקה בסתירות מהותיות. המשיב לא הכחיש קיום יחסי מין עימה, אך טען שהדבר נעשה בהסכמתה ועל רקע היכרות ממושכת בין שניהם. מבדיקת העדויות, וכן מחומר חסוי שהוצג לעיונה על-ידי הסניגור, העלתה השופטת המלומדת יסוד לפקפק באמיתות גרסתה של המתלוננת, כי לא הכירה את המשיב לפני יום המעשה. השופטת נתנה את דעתה לחומרת התנהגותו של המשיב, שהתבטאה בהפרה בוטה של תנאי השחרור שנקבעו בהחלטה הראשונה ושקלה אם אין מקום להורות על מעצרו בשל הפרת תנאי השחרור. אך בסופו של דבר החליטה, כי לנוכח חולשת הראיות עליהן מבוססת האשמתו, אין זה מן המידה להורות על מעצרו, אלא יש להחמיר עימו בתנאי השחרור מכאן ואילך. לפיכך החליטה שהמשיב ישוחרר בערבויות שפורטו בהחלטה, בכללן הפקדת ערבון במזומנים או ערבות בנקאית צמודה בסך 7,500 ש"ח, וכי מעת שחרורו יימצא בבית דודו ודודתו בתנאים של מעצר בית מלא.

בעררה על החלטה זו טענה באת-כוח המדינה כי העובדה ששתי מתלוננות שונות, שלכאורה אין כל קשר ביניהן, התלוננו על המשיב בגין מעשים דומים, מהווה חיזוק משמעותי לתלונותיהן ויש בה כדי לחפות על חולשתה הראייתית של כל אחת משתי התלונות. באת-כוח המדינה מבקשת לקבוע כי התשתית הראייתית הקיימת מצביעה על מסוכנותו הרבה של המשיב. כן הטעימה כי המסקנה בדבר מסוכנותו של המשיב מתחייבת ביתר שאת מן העובדה שאת המעשה נשוא האישום השני ביצע, לפי הנטען, בהיותו משוחרר בערובה ובתנאים מגבילים בגין אישום דומה התלוי ועומד נגדו בבית המשפט.

נראה לי כי ההכרעה תלויה בראש ובראשונה בהערכת אמינותה הלכאורית של גרסת המתלוננת השניה. השאלה היא אם יש בסיס לקבל לכאורה, כי נקלעה למוניתו של המשיב כנוסעת מן המניין, או שמא (כפי שטוען המשיב) הוסעה על-ידיו ביום המעשה, כמו גם בהזדמנויות קודמות, על רקע היכרות קודמת לא קצרה. לנוכח מחלוקתם של הצדדים בשאלה זו נטלתי לעיון את חומר הראיות. לאחר שעיינתי בעדויות הנוגעות לפרשת התלונה השניה וכן גם בראיה החסויה שהסניגור המלומד הציג אף לעיונה של השופטת המלומדת, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהערכת בית המשפט המחוזי בדבר חולשת הראיות שביסוד האישום השני.

נמצא שאין מקום להורות על מעצרו של המשיב על יסוד חזקת המסוכנות הנלמדת מן המעשים. עם זאת נראה לי כי סכום הערבון הכספי עליו הורה בית המשפט המחוזי, כחלק מתנאי הערובה לשחרורו של המשיב, טעון תיקון. המשיב הפר באופן בוטה את תנאי השחרור ואף ניסה להתחמק ממעצר תוך התחזות לאדם אחר. בנסיבות אלה מתעורר צורך להבטיח את התייצבותו למשפט בהטלת ערובה יותר ממשית. לפיכך אני קובע שתחת הסכום 7,500 ש"ח, שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי, יפקיד המשיב סך 20,000 ש"ח במזומנים או בערבות בנקאית. בנתון לכך, ותוך אישורם של כל יתר תנאי השחרור ויתר התנאים המגבילים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי אני דוחה את הערר.