בש"פ 9170/00 מדינת ישראל נ. פליקס בן שמעון מילנר

1.ביום 12.10.2000, בשעות הערב, נפגשו המשיב וחברו, החייל דני טיקמן, ליד קיוסק בשכונת קריית-ים בחיפה ובילו בשתיית בירה. סמוך לחצות הסיע המשיב את טיקמן, במכונית השייכת להוריו של טיקמן, מן הקיוסק לבסיסו של טיקמן שעל הר הכרמל. המשיב המתין במכונית, ליד שער הבסיס. טיקמן נכנס לבסיס, נטל מן הנשקייה רובה M-16

"קצר" ומחסנית טעונה ב29- כדורים. כשהוא חמוש בנשק זה חזר טיקמן למכונית, התיישב לימינו של המשיב והשניים שבו וירדו מן הכרמל לעיר התחתית, בואכה רחוב יפו. בהגיעם לאזור בו מרוכזות, זו ליד זו, מסעדות אחדות - ובעוד המשיב נוהג במכונית לאורך הרחוב לכיוון דרום - פתח טיקמן בירי אוטומטי, מבעד לחלון המכונית, לעבר אנשים שהיו אותה שעה במסעדות. מן הירי נפגעו ונפצעו, בדרגות שונות של חומרה, שלושה אנשים שישבו במזנון בשם "פנינת העיר". חבלה קשה וחמורה במיוחד נגרמה לעובד במסעדה "בית המאפה של משה", שנפגע מן הירי בראשו. מפגיעת הקליעים נגרמו גם נזקים לרכוש, לשבעה בתי עסק שונים ולשתי מכוניות חונות. משכלתה התחמושת הסיע המשיב את טיקמן בחזרה לבסיסו, שם הסגיר טיקמן את נשקו והתוודה על מעשיו. בשעה 2.30 אחר חצות באו שוטרים לבית המשיב, אך הוברר שהמשיב טרם חזר. בשעה מאוחרת יותר אותר המשיב על-ידי אחיו, ולקראת השעה 4 לפנות בוקר, כשלוש שעות וחצי לאחר האירוע, הובא המשיב על-ידי אחיו למשטרת זבולון ונעצר. בעת מעצרו טען כי היה ועודנו שיכור, ואינו יודע מה עשה. בשעות הבוקר הובא לבית-חולים, אך סירב למסור דגימת דם לבדיקה.

2.בכתבי-אישום נפרדים, שהוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה, הואשמו טיקמן והמשיב בארבע עבירות של ניסיון לרצח ובתשע עבירות של היזק בזדון, אותן ביצעו, לפי הנטען, בצוותא; ואילו לטיקמן יוחסה גם עבירה של נשיאת נשק שלא כדין. בכתבי האישום נטען, כי בשובו למכונית לאחר שהצטייד בבסיסו ברובה ובמחסנית, ביקש טיקמן מן המשיב להסיעו לרחוב יפו, במטרה "לירות בערבים ולפגוע בהם כנקמה על אירועי הימים האחרונים, שבהם נחטפו ונרצחו חיילים בשטחים"; כי המשיב הסכים להצעתו של טיקמן, ואז נסעו השניים לעבר אזור המסעדות שברחוב יפו, במטרה לירות לעבר האנשים היושבים באותן מסעדות, בהאמינם כי האנשים המצויים בהן הם ערבים.

ביחד עם כתבי האישום הגישה המאשימה לבית המשפט בקשה למעצרם של טיקמן והמשיב עד לתום בירור משפטיהם. בית המשפט נעתר לבקשה למעצרו טיקמן, ואילו את המשיב הורה לשחרר בערובה ובתנאים מגבילים, בכללם התנאי שעליו להימצא ב"מעצר בית מלא" בבית דודתו בצור-שלום. לפניי עררה של המדינה על ההחלטה לשחרורו של המשיב. לבקשת המדינה עיכב בית המחוזי את שחרורו של המשיב; ובתום שמיעת הטענות, משדחיתי את מתן החלטתי, הוריתי להאריך את מעצרו עד למתן ההחלטה.

3.לאורך כל שלבי החקירה דבק המשיב בטענתו, כי בליל האירוע היה שיכור ואיננו זוכר מאומה מכל אשר אירע. אותו ערב, סיפר, אכן בילה בחברת טיקמן בשתיית בירה, ולטענתו, שתו גם וודקה. בשלב מסוים שקע בשכרות מוחלטת ומכאן ואילך אינו זוכר דבר. טיקמן, שנטל אחריות מלאה למעשיו, סיפר כי המשיב נהג במכונית, מעת שעזבו את הקיוסק בקריית-ים ועד שהחזירו לבסיסו על הכרמל לאחר הירי. עם זאת כפר בחשד, כי תיכנן וביצע את הירי בעצה אחת עם המשיב. המשיב, אמר טיקמן, "רק נהג, לא שותף ולא כלום". כן אמר, שאילו הציע למשיב "להרוג ערבים", היה האחרון מונע ממנו לעשות זאת.

השופטת המלומדת ציינה בהחלטתה, כי "אין בחומר הראיות ראיה ישירה לכך ש[המשיב] ידע על כי טיקמן מתכוון לבצע את הירי". עם זאת הגיעה למסקנה, כי נסיבות האירוע - בכללן העובדה שהמשיב "הוביל את טיקמן לבסיס וראה אותו חוזר מהבסיס עם נשק, שהה עם טיקמן במהלך הכנסת המחסנית לרובה, דריכתו ומעשי ההכנה לביצוע הירי כאשר הוא נוהג ברכב" - מעמידות לתביעה תשתית ראייתית להוכחת ידיעתו המוקדמת של המשיב אודות מעשיו המתוכננים של טיקמן. בכך, קבעה השופטת, יש משום ראיה לכאורה לאשמת המשיב, הגם שאת ההכרעה בשאלה, אם מוטלת עליו אחריות כמבצע בצוותא או רק כמסייע, ניתן להשאיר למשפט. מכאן, ולנוכח מהות העבירות, הסיקה השופטת כי קיימת גם עילה למעצרו של המשיב.

לעניין מימוש עילת המעצר מצאה השופטת יסוד להבחין בין המשיב לבין טיקמן. השופטת ציינה, כי שניהם צעירים (כבני עשרים) ולאיש מהם אין הרשעות קודמות. חומרתן היתרה של העבירות מעידה על שניהם כי הם מסוכנים לציבור, מה גם שהמעשים בוצעו ממניעים לאומניים. אלא שלדעתה, "מידת מסוכנותו של טיקמן גדולה לכאורה מזו של [המשיב]". את טיקמן, שמסוכנותו תוארה כ"מופלגת", ציוותה השופטת לעצור עד לתום ההליכים במשפטו; ואילו את הכרעתה בבקשה למעצרו של המשיב החליטה להשהות עד לקבלתו של תסקיר מעצר. ומשהוגש לה התסקיר העלתה ממנו, כי למרות חומרת העבירות המיוחסות לו ניתן לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית דודתו.

4.בעררה על החלטה זו השיגה באת-כוח המדינה על צדקת הערכתו של בית המשפט קמא, כי את המסוכנות הנשקפת מן המשיב ניתן להפיג בחלופת מעצר. כן חלקה על צדקת ההבחנה שעשה בית המשפט בין המשיב לבין טיקמן, מבחינת האחריות למעשים עצמם. כן ציינה, כי בית המשפט שגה בהנחתו כי עברם של השניים נקי מכל דופי. עברו של טיקמן אמנם נקי, ואילו למשיב היו מספר מעורבויות פליליות ידועות קודמות. הסניגור, מצידו, ביקש להראות שבית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי הראיות המצויות מבססות לכאורה את אשמתו של המשיב. לטענתו, לא זה בלבד שאין כל ראיה לכך כי המשיב ידע שבכוונת טיקמן לפתוח באש מתוך המכונית לעבר יושבי המסעדות, אלא שבהיותו שיכור כלל לא הבחין - אף בשעת מעשה הירי ממש - במעשהו של טיקמן. קרוב לכן להניח, כי בסיומו של המשפט לא ניתן יהיה לייחס לו כל אחריות למעשיו של טיקמן. אך גם אם מניחים, כדרך שהניח בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות האירוע מצויה אחיזה ראייתית לכאורית להאשמתו, אין כל מקום להתערב בהחלטה לשחררו בתנאי חלופת מעצר.

5.העיון בחומר הראיות הביאני לכלל מסקנה, כי אין כלל לפקפק בקיומה של תשתית ראייתית לכאורית לאשמתו של המשיב. הגם שבשלב חקירתו טיקמן אכן נזהר מאמירה מפורשת העלולה להפליל את המשיב, ואף השתדל לנקותו מכל אחריות למעשים, תיאוריו ביחס לקורות ליל האירוע אינם מתיישבים עם האפשרות כי פעל לבדו, בעוד המשיב כלל אינו מודע, לא רק לתכנית השטנית שנתרקמה במוחו אלא אף לעצם ביצועה. גם בהנחה שטיקמן לא אמר למשיב דבר מבעוד מועד, אין כל יסוד לפקפק שהמשיב - שנהג ברכב בעוד טיקמן, שישב לימינו, מבצע את הירי - ראה, שמע והבין היטב את מעשי חברו. הגירסה בה ניסה למצוא מיפלט, כי בהיותו שיכור לא ראה ולא שמע דבר, הינה אבסורד מוחלט, וסיכוייה לזכות לאמונו של בית המשפט הם אפסיים. לא מפני שמי ששרוי בשכרות עמוקה אינו משול, אף בנסיבות כאלו, למי שהוא עיוור וחרש; אלא מפני שהעובדות העולות מן הראיות שוללות מניה וביה את גירסת המשיב כי אכן היה שרוי בשכרות כה עמוקה. מן הראיות נובע, כי לפני ואחרי האירוע עשה המשיב בנהיגת המכונית דרך ארוכה, במהלכה עבר ללא פגע צירי תנועה מפותלים ומשופעים: מקריית-ים לבסיסו של טיקמן במרומי הכרמל; משם (לאחר שטיקמן הצטייד בנשק) לרחוב יפו שבעיר התחתית וכן לארכו, לרבות הקטע שבו ביצע טיקמן את הירי; משם לסביבת התחנה המרכזית, למקום בו השליך טיקמן את תרמילי הכדורים שבזמן הירי נפלטו אל תוך הרכב; ומשם בחזרה לבסיסו של טיקמן על הכרמל. פשיטא כי מי שהינו שיכור בדרגת "עד-דלא-ידע" אינו עשוי לעבור ללא פגע צירי תנועה כאלה. המשיב, אף שלפני האירוע שתה כמה בקבוקי בירה (ואף אם נניח, בניגוד לעדותו המצויה של בעל הקיוסק, כי שתה גם וודקה) לא היה שרוי בשכרות כה עמוקה עד לאובדן היכולת לעקוב אחרי המתרחש בקירבתו. אין אפוא כל ספק שראה ושמע את הירי. נראה כי הוא גם לא הופתע ממעשהו של טיקמן; הא ראיה, כי לא עצר את המכונית מיד ויצא ממנה, אלא המשיך לנהוג ומילט את עצמו ואת חברו מן הזירה. ראיה נוספת להיותו צלול במידה מספקת כדי להבין את המתרחש מצויה בעדות אחיו, שבעקבות ביקור המשטרה בביתם שוחח עם המשיב בטלפון לא פחות מחמש פעמים. המסקנה העולה מן הראיות הנסיבתיות המצויות היא, כי טיקמן פעל בעצה משותפת עם המשיב, היינו שלכאורה נושא המשיב באחריות למעשים כמבצע בצוותא.

6.בדין טענה המדינה בעררה, כי לנוכח חומרתם המופלגת של המעשים, מן הדין היה להורות על מעצרם של שני הנאשמים עד לתום ההליכים, ולא היה מקום להבחנה בין המשיב לבין טיקמן. מקובלת עליי טענתה של באת-כוח המדינה, כי ירי ללא הבחנה על עוברים ושבים תמימים מעיד על מבצעי הירי כי הם טומנים סכנה גדולה וממשית לביטחון הציבור, וכי מניעתה של סכנה כזאת אינה יכולה להיות מושגת בחלופת מעצר. העובדה שהירי בוצע ממניעים לאומניים, לשם נקמה בערבים על חטיפתם ורציחתם של שני חיילי מילואים, אך מעצימה את חומרת הסכנה הנשקפת מן המשיב, אם בעצם הימים הטרופים האלה ישוחרר ממעצרו.

7.הערר מתקבל, החלטת בית המשפט המחוזי מתבטלת וניתן בזה צו למעצרו של המשיב עד לתום בירור משפטו.