פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בירושלים
בש"פ 9171/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
העותר:
שלמה מוזס
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לגילוי ראיה
תאריך הישיבה:
י"ג באייר תשס"ז (1.5.2007)
בשם העותר:
עו"ד דוד יפתח
בשם המשיבה:
עו"ד רחל מטר
החלטה
בפני עתירה להסרת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.
כנגד העותר הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירות של יבוא, החזקה וסחר בסם מסוכן, לפי סעיפים 7(א)(ג), 13 ו- 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973; עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; וכן עבירה של סיוע ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.
לפי הנטען בכתב האישום, העותר היה מעורב בהעברת סמים אשר יובאו מלבנון על-ידי אדם בשם סעד קהמוז ובניו – יוסף ואחמד (להלן: האחים קהמוז ). עוד יש לציין כי העותר נהג להעביר את הסמים באמצעות משאיתו, השייכת לחברה בה עבד באותה העת.
במסגרת המשפט הציגה המשיבה תעודה בדבר ראיות חסויות שנחתמה על-ידי שר הביטחון ביום 25.4.03, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 44 לפקודת הראיות, החלה על חומר החקירה בתיק. העותר הגיש בעבר עתירה לבית משפט זה לצורך גילוי הראיות, אשר בה ביקש לקבל את כל החומר החסוי הקשור לחקירתם של האחים קהמוז (בש"פ 4796/03 שלמה מוזס נ' מדינת ישראל (פ"ד נז(5) 139)). בית המשפט בחן את הראיות החסויות והגיע למסקנה כי היתה הצדקה להטלת החיסיון וכי אין בחומר החסוי כדי לסייע לעותר בהגנתו.
בעתירה המונחת בפניי, מתמקד בא-כוח העותר במסמך שנערך על-ידי השב"כ והועבר אליו באמצעות המשיבה במהלך הדיונים בעתירה הקודמת (להלן: המסמך ). מהסמך ניתן ללמוד כי האחים קהמוז התבטאו, בידיעה כי הדבר יגיע ל"אנשי מרות", באופן אשר משתמע ממנו כי החוקרים אשר חקרו אותם הם אלו אשר העלו לראשונה את העובדה שהיה מעורב במקרה נהג משאית [הכוונה למבקש – ס' ג']. לטענת בא-כוח העותר, היות ויוסף קהמוז העיד במשפט על כך שחוקרי השב"כ הם אלו שהעלו בפניו את שמו של העותר, יש להעביר לו את חומר הראיות הרלוונטי לעניין חקירתם של האחים קהמוז, ובפרט חומר אשר ממנו ניתן ללמוד האם החוקרים הם אלו אשר העלו את שמו של העותר לראשונה. לטענתו, הגנתו של העותר תיפגע ללא החומר האמור, היות והמחלוקת בתיק נסבה סביב שאלת זיהויו.
מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי המסמך המדובר הועבר לבא-כוח העותר עוד בטרם הדיון בעתירה הראשונה בשנת 2003 וכן כי המסמך, ביחד עם החומר החסוי הרלוונטי הובא לידיעת כבוד השופט טירקל , אשר קבע כי אין בחומר המדובר בכדי לסייע להגנת העותר. בנוסף, טוענת באת-כוח המשיבה, כי אף עיון מחודש בחומר החוסה תחת החיסיון לא גרם לה לשנות את עמדתה לפיה אין בחומר בכדי לסייע להגנת העותר.
לאחר ששמעתי את טענותיהם של באי-כוח הצדדים, ועיינתי בחומר הראיות החסוי במעמד באת-כוח המשיבה ונציג של שירות הביטחון הכללי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות, וזאת לאחר שבחנתי האם קיימת הצדקה להטלת החיסיון ובפרט האם החומר החסוי עשוי להועיל לעותר בהגנתו (לאיזון אשר יש לערוך בין בטחון המדינה לבין הצורך לאפשר לנאשם לנהל את הגנתו ראו למשל בש"פ 8456/01 דלאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2379/01 פיטר נ' משטרת ישראל (לא פורסם)).
מקובלת עלי טענתו של בא-כוח העותר, לפיה ניתן לשוב ולבחון את שאלת האיזון בין צרכי הביטחון לבין הצורך לאפשר לנאשם לנהל את הגנתו עם התקדמות ההליכים בתיק העיקרי, ובענייננו – לאחר שהעידו האחים קהמוז. לאור זאת, ולמרות העובדה שבית משפט זה בחן בעבר האם ישנה הצדקה להטיל חיסיון על חומר החקירה הרלוונטי, בחנתי בשנית את החומר החסוי על מנת לבדוק האם יש בו בכדי לסייע לעותר בהגנתו. כאמור, המסקנה שהגעתי אליה לאחר בחינה זו הינה כי אין בחומר החסוי על מנת לסייע לעותר מעבר למסמך אשר נמצא כעת ברשותו ועל כן אין מקום לקבל את העתירה.
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתנה היום, י"ד באייר התשס"ז (2.5.2007).
ש
ו פ ט