בש"פ 9185/11 שלמה עמאר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת צ' צפת) בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי העורר תקף אדם אחר (להלן – המתלונן ), בכך שדקר אותו באמצעות סכין בחלקים שונים בגופו. בכתב האישום נאמר, כי לאחר מעשה הדקירה הנטען היכה המתלונן את העורר באמצעות בקבוק בירה, וכי כתוצאה מכך נפגע העורר בראשו. לעורר יוחסו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. במהלך הדיון בבקשה הסכים בא-כוח העורר כי קיימות ראיות לכאורה בכל הנוגע למעשה הדקירה עצמו. עם זאת, הסניגור הוסיף וטען כי קיימות אינדיקציות בחומר הראיות לכך שהעורר פעל מתוך הגנה עצמית. היינו, טענת הסניגור הייתה כי, בניגוד למתואר בכתב האישום, היה זה המתלונן שתקף את העורר לפני שהלה דקר אותו. בהתחשב בכך, טען הסניגור כי אין מקום להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. יצוין, כי המתלונן השתחרר לאחרונה מבית הסוהר לאחר שריצה עונש מאסר בגין דקירתו של העורר. בהחלטה מיום 27.10.11 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ' צפת) כי קיימות ראיות לכאורה שהעורר ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. עוד נקבע, כי קיימת עילת מעצר. בהחלטה נוספת מיום 23.11.2011 דחה בית המשפט המחוזי את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר מסוימת, שהוצעה בתסקיר של שירות המבחן. בהתחשב בכך, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפניי.

3.

לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לחומר הראיות יוזכר, כי בא-כוח העורר הסכים שקיימות ראיות לכאורה המלמדות שהעורר דקר את המתלונן באמצעות סכין. אלא, שלגישתו בוצע מעשה הדקירה כאקט של הגנה עצמית, לאחר שהמתלונן תקף את העורר באמצעות בקבוק בירה שבור. כמו כן נטען, כי הפצעים מהם סבל העורר הם מה שמכונה "פצעי הגנה", היינו הם נובעים מתקיפתו באמצעות הבקבוק בו אחז המתלונן. איני סבור כי יש ליתן לטענת ההגנה העצמית משקל משמעותי בשלב זה של בחינת הראיות, שכן אין לה עיגון לכאורי בתיק החקירה, ואף לא בדברי העורר עצמו במהלך החקירה במשטרה. בהקשר זה יצוין, כי ההודעות המרכזיות בתיק דנא הן של המתלונן ושל העורר (יש להוסיף, כי העדים ששהו באזור האירוע טענו כי הם הבחינו בעורר ובמתלונן רק לאחר הדקירה). המתלונן טען, כי העורר תקף אותו ראשון באמצעות "דוקרן" (הודעה מיום 16.10.2011, גיליון 1, ש' 25). עוד טען המתלונן, כי לאחר הדקירה "לקחתי את הבקבוק של בירה קרלסברג בצבע ירוק ונתתי לו על הראש" ( שם , גיליון 2, ש' 29-28). כלומר, תיאורו של המתלונן את האירוע אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם טענת ההגנה העצמית. העורר, לעומת זאת, הכחיש כל מעורבות באירוע. הכחשתו של העורר הייתה עקבית (ראו, הודעה ראשונה מיום 15.10.2011, שעה 01:44 (גיליון 2, ש' 16, 27); הודעה שנייה מיום 16.10.2011, שעה 09:46 (גיליון 2, ש' 39; גיליון 4, ש' 87); הודעה שלישית מיום 17.10.2011, שעה 11:04 (גיליון 2, ש' 35)). נוכח הכחשתו של העורר לביצוע מעשה הדקירה, ממילא לא נטען על-ידו כי פעל מתוך הגנה עצמית. יצוין, כי בהודעתו השנייה של העורר (מיום 16.10.2011) אמר חוקר המשטרה לעורר כי הלה אמר לו "אתמול בהיכל בית המשפט", כי "[המתלונן] תקף אותך ראשון ולכן הגנת על עצמת ודקרת אותו עם סכין" ( שם , גיליון 2, ש' 25-24). בתגובה השיב העורר: "לא זוכר שאמרתי דבר כזה" ( שם , ש' 26). כלומר, לא רק שהעורר לא העלה מיוזמתו את טענת ההגנה העצמית; הוא אף סירב לאשר את דברי החוקר לפיהם הוא עצמו אמר לחוקר יום קודם כי פעל מתוך הגנה עצמית. נוסיף, כי עצם העובדה שהעורר נפגע, בין היתר, בידיו, אינה מצביעה כשלעצמה על כך שהוא התגונן מפני תקיפה. בנסיבות אלה איני סבור כי יש ליתן משקל ממשי לטענת ההגנה העצמית בשלב זה של בחינת הראיות. יוער, כי במהלך הדיון שנערך לפניי הועלו על-ידי הסניגור השערות שונות באשר לסיבות שהובילו את העורר שלא לפרט במשטרה את גרסתו המלאה לאירוע. הסניגור טען, כי הרקע לכך הינו סכסוך בין המתלונן לעורר (סכסוך זה אף נזכר בסעיף 1 לכתב האישום, שם נאמר כי בין המתלונן לבין העורר קיים סכסוך "מזה שנתיים"). אולם, בהיעדר כל אינדיקציה לכאורית לטענת ההגנה העצמית, נראה לי כי על טענות אלו להתברר במהלך המשפט.

4.

העורר מלין, כמו כן, על החלטת בית המשפט שלא לשחררו לחלופת מעצר. יצוין בהקשר זה, כי בתסקיר שהגיש שירות המבחן לבית המשפט המחוזי, נאמר כי החלופה היחידה בה ניתן לצמצם את מסוכנות העורר, שהוא מכור לאלכוהול, הינה שילובו בקהילה טיפולית סגורה ואינטנסיבית לגמילה מאלכוהול. בית המשפט דחה את האפשרות לשחרר את העורר לחלופה המתוארת. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שהעורר לא החל בהליך גמילה טרם המעצר; משום שהעורר שולב בעבר בהליכי גמילה שנכשלו; ומשום שממילא קיים ספק אם הליך הגמילה ייתן מענה למסוכנות העורר. עמדה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי ולא ראיתי מקום להתערב בה (לסקירה מקיפה של השיקולים הנשקלים בעת בחינה של חלופת מעצר לשם הליכי טיפול וגמילה ראו, בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (טרם פורסם, 21.3.2011)).

5.

אשר על כן, הערר נדחה.