בש"פ 9188/10 באסם גבן נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"ח 22255-01-10 מיום 15.11.2010, כבוד השופטת א' הלמן ), לפיה אושרה החלטת בית המשפט השלום בנצרת אשר דחה את בקשת העורר לשינוי תנאי שחרורו (מ"ת 29338-06-10, מיום 7.11.2010, כבוד סגנית הנשיא ל' יונג-גפר ).

נגד העורר ובנו הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של תקיפת עובד ציבור ופציעה בנסיבות מחמירות, שבוצעו נגד פקחים של קרן קיימת לישראל, תוך שימוש במוטות ברזל, אלות וסכין. יצויין, שהאירוע התרחש בכפר טורעאן ובמהלכו נפצעו הפקחים. העורר שוחרר לחלופת מעצר בסח'נין. בקשת העורר לפני בית המשפט המחוזי הייתה לאפשר לו להחליף את מקום מעצר הבית לכפר טורעאן. בית המשפט המחוזי בנצרת דחה את הבקשה תוך שהוא מציין כי לא השתנו הנסיבות באופן המצדיק עיון חוזר. נקבע שהחלופה תהא מחוץ לטורעאן, על רקע נסיבות המקרה. בית המשפט ציין שנימוק זה שריר וקיים, גם אם הנימוק הנוסף בדבר האפשרות לשיבוש הליכי משפט אינו רלוונטי עוד.

2.

על פני הדברים, ישנו הגיון בהנמקת בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, העורר מעלה טענה לפיה לבנו, שותפו לעבירה, הותר לחזור לטורעאן. נטען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענה זו, וצויין שחלפה חצי שנה ממועד האירוע נשוא כתב האישום. השאלה הינה איפוא, האם קמה נסיבה חדשה בדמות טענת האפליה ביחס לתנאי השחרור של הבן, שבכוחה להביא להקלה בתנאי השחרור של העורר. נדמה כי בית משפט השלום התמודד כראוי עם הטענה: "כפי שצויין בהחלטות קודמות, חלק של המבקש 2 (בנו של העורר) בפרשה הינו קטן יחסית לזה של אביו המבקש 1 (העורר) וגם עברו נקי והוא נגרר ככל הנראה אחרי אביו". תשובה זו עניינית, ובוחנת את הפרמטרים בדבר השוני בין האב לבן ביחס למבחני המעשה והעושה. עוד קבע בית משפט השלום: "אין ספק שהעורר מסוכן יותר כאשר הוא נמצא בסביבתו הטבעית, מוקף בבניו ובשאר בני קבוצת השתייכותו כולל אלו שאותם "גייס" לארוע נשוא תיק זה". בהתחשב בחומרת המעשים המתוארים בכתב האישום והרקע והדינאמיקה שלכאורה עומדת מאחוריהם, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי לאשר את החלטת בית משפט השלום בנדון.

3.

הערר נדחה.