בש"פ 9192/09 מוחמד סליימה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' ענבר ) אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בירושלים שלא להיעתר לבקשתו לעיון חוזר בתנאי השחרור שנקבעו לו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; ועבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי עובדות האישום הראשון, בשעות הצהרים של יום 19.7.09, הסיע העורר ברכב המורשה להסיע 7 נוסעים בלבד 12 תושבי שטחים אשר אינם מורשים לשהות בישראל תמורת תשלום. זאת עשה העורר לאחר שהוציא מתוך הרכב את מושבי הנוסעים, כך שהנוסעים ישבו במהלך הנסיעה על רצפת הרכב. לפי עובדות האישום השני, בשעות הערב המוקדמות של יום 13.6.09, הסיע העורר ברכב אחר המורשה אף הוא להסיע 7 נוסעים בלבד 10 תושבי שטחים אשר אינם מורשים לשהות בישראל תמורת תשלום. לפי עובדות האישום השלישי, בשעות הבוקר המאוחרות של יום 5.4.09, הסיע העורר בצוותא עם אדם נוסף ברכב שבו 8 מושבי נוסעים בלבד, 11 תושבי שטחים אשר אינם מורשים לשהות בישראל. בסמוך למחסום צה"לי, הורידו השניים את הנוסעים מן הרכב, חצו את המחסום ללא הנוסעים, ושבו ואספו אותם לאחר שעברו את המחסום, בתוך שטח מדינת ישראל.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. באין מחלוקת בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, נסב הדיון בבקשה על שאלת קיומה של חלופת מעצר. במסגרת החלטתו בבקשה, עמד בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' שלו-גרטל ) על כך שהעורר נעדר עבר פלילי כלשהו וציין כי עצם העמדתו לדין וחווית המעצר שחווה עד

לדיון, יש בהם כדי לגרום להפנמה ולהכרה במחיר הנלווה להפרת החוק ותנאי השחרור. בסופו של יום, לאחר שבחן את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר בתנאים הכוללים מעצר בית מלא בפיקוח הוריו; הפקדה של 10,000 ש"ח; מתן ערבות עצמית של 10,000 ש"ח; מתן שתי ערבויות צד ג' בסכום של 10,000 ש"ח; והפקדת רישיון הנהיגה שלו ורישיון הרכב עד לתום ההליכים.

3.

בחלוף חודש ממתן החלטה זו, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה, בגדרה הוא ביקש לבטל את מעצר הבית שהוטל עליו ולאפשר לו לצאת לעבודה מדי יום באתר בנייה במודיעין בפיקוח של מנהל העבודה בחברה הקבלנית ע.ש. אדם לבנייה בע"מ. בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי טרם חלף פרק זמן משמעותי מעת מתן ההחלטה המקורית, וכי אין שינוי נסיבות המצדיק את שינויה. צוין, כי רצונו של העורר לצאת לעבוד היה ידוע לו ולסניגורו בעת הגשת הבקשה המקורית, שבה עתר לשחרורו למעצר בית מלא, ולו רצה בכך, היה על העורר להעלות את העניין כבר במועד הגשתה של בקשה זו. לגופו של עניין ציין בית המשפט, כי על רקע המסוכנות הגבוהה הנלמדת מנסיבות ביצוע העבירה על-ידי העורר, ונוכח היעדר המחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, היה מקום לעוצרו עד לתום ההליכים ורק משום הצעתו למעצר בית והערבויות שסיפק, הוחלט לבסוף לאפשר את שחרורו לחלופה שהציע. במצב דברים זה, חתם בית המשפט, אין הצדקה לשנות מן ההחלטה המקורית ולאפשר את יציאת העורר לעבודה. על החלטה זו הוגש, לבית המשפט המחוזי בירושלים, ערר שנדחה, תוך שנקבע כי מעשיו של העורר מלמדים על מסוכנות גבוהה ומקשים על האפשרות לרחוש לו אמון כי יקיים את תנאי השחרור מרצונו, מה גם שההקראה בתיק נקבעה ליום 30.12.2009, ומשפטו של העורר אינו נראה, על פניו, מורכב וסביר שלא יתארך. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי, כי ההחלטה בדבר אי-שחרורו של העורר לעבודה "כוחה יפה לשעתה. ככל שיסתבר שלא ניתן לסיים את ההליך תוך זמן סביר לאחר ההקראה שנקבעה, יהיה רשאי העורר לשוב ולבקש מבית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו" (עמ' 2-1 להחלטת בית המשפט המחוזי).

4.

מכאן הערר שבפני בגדרו נטען, כי הזמן הרב שחלף מאז שוחרר העורר למעצר בית - ארבעה חודשים בקירוב - יש בו כדי להצדיק את קבלת הבקשה. העורר מדגיש את עברו הנקי, את הפגיעה הקשה בו ובמשפחתו בעטיו של מעצר הבית; את העובדה שעד כה, הוא לא הפר את תנאי המעצר בו היה נתון והצדיק, כך לשיטתו, את האמון שניתן בו; ואת היותו של המפקח המוצע ראוי לביצוע המשימה. עוד גורס העורר כי אף שהתיק בעניינו אינו מורכב, הרי שבשל כפירתו בפרטים מסוימים שבכתב האישום צפוי לחלוף עוד זמן רב עד למתן פסק דין בתיק, עובדה שניתן לראות בה משום שינוי נסיבות המצדיק אף הוא עיון חוזר בבקשתו. את בקשתו חותם העורר בטענה כי קיים אינטרס ציבורי ביציאתו לעבודה שכן הותרתו במעצר הבית בדוחק כלכלי ונפשי עלולה להובילו להפרת התנאים שהוטלו עליו. בדיון על-פה הוסיף בא-כוחו של העורר וטען, כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נפלו טעויות. כך הוא טוען, כי הקביעה בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו שגויה נוכח הקפדתו על תנאי מעצר הבית; וכי כבר בדיון הראשון בתיק, הוא הודיע כי הוא חולק על קיומן של ראיות לכאורה. עוד נטען, כי במקרים אחרים, שוחררו נאשמים בעבירות דומות לחלופות מעצר והתאפשרה יציאתם הסדירה לעבודה. המשיבה טענה מנגד, כי בקשתו של העורר לצאת לעבודה נידונה כבר בידי שתי ערכאות, והחלטותיהן של אלה מגלמות איזון ראוי בין השיקולים שעל הפרק. המשיבה מדגישה, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה סותמת את הגולל על אפשרות יציאתו של העורר לעבודה וניתן יהיה לבחנה מחדש במועד הקראת כתב האישום. המשיבה סבורה כי ההליך עתיד להסתיים תוך זמן קצר, וכי במידה שלא כך יקרה, העורר יוכל להגיש בקשה נוספת בעניין יציאתו לעבודה.

5.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הערר. שאלת שינוי תנאיו של מעצר הבית ויציאתו של העורר לעבודה נידונה, עד כה, בידי שתי ערכאות, ולאחר העיון בהחלטותיהן הגעתי למסקנה כי הן איזנו כראוי בין מכלול הנסיבות הרלוונטיות לענייננו ואין עילה לשנות מהחלטותיהן. נזכיר, כי לעורר מיוחסות עבירות חמורות. העורר הסיע שוהים שלא כדין שלוש פעמים, ודבר לא הרתיעו. גם לאחר שנתפס, נחקר על ידי המשטרה והוזהר שלא לחזור על מעשיו, הוסיף והסיע שוהים בלתי חוקיים, לפי המיוחס לו. חרף כל אלה, החליט בית משפט השלום לשחררו למעצר בית מלא. איני סבור כי מאז שחרורו של העורר למעצר בית ועד היום חל שינוי נסיבות המצדיק את שינויים של תנאי מעצר הבית בו הוא נתון או כי האיזון הראוי בין עניינו של העורר לבין האינטרס הציבורי בהגנה על בטחון הציבור והבטחת תקינותו של

ההליך השיפוטי - השתנה (והשוו לעניין זה בש"פ 6678/08 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.8.2008)). עוד יודגש, כי מועד ההקראה בתיק קבוע למועד קרוב ביותר, והנחתה של המדינה היא כי ההליכים לא ימשכו זמן רב. אם יימצא, לאחר קיום ההקראה, כי יש ממש בטענת העורר, וההליכים צפויים להימשך פרק זמן ארוך יותר מזה שאליו מכוונת המדינה, יוכל העורר לשוב ולהביא את בקשתו ליציאה לעבודה בפני בית משפט השלום. כך קבע בית המשפט המחוזי, ולא נמצא לי טעם טוב להתערב בכך. הנחתי היא, כי ככל שבקשה כזו אכן תובא בפני בית המשפט המוסמך בנקודת הזמן האמורה, הוא ישקול אותה לגופה, תוך התייחסות לצפי בדבר מועד סיום ההליך.

הערר נדחה.