בש"פ 9195/10 עופר קובר נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית משפט המחוזי מרכז (במ"ת 11621-12-10 מיום 12.12.10 שניתנה על ידי כבוד השופטת ו' מרוז ) לפיה אושרה החלטת בית משפט השלום ברמלה (מ.ת. 39632-11-10 מיום 29.11.10, כבוד השופט ז' ימיני ), אשר דחה את בקשת העורר להורות על שחרורו מן הטעם שכתב האישום בעניינו הוגש בחוסר סמכות ושלא כדין. על פי הנטען, העורר החזיק סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 37.9 גרם נטו, שלא לצריכה עצמית, וכן התנגד בכח לביצוע מעצרו.

טרוניית הסנגוריה נסבה סביב הגשת כתב האישום על ידי התביעה המשטרתית ולא על ידי פרקליטות המחוז. טיעון זה נשען על סעיף 60 (ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשל"ב – 1982 (להלן: החסד"פ) הקובע כי "חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע המנויה בחלק ב' לתוספת ראשונה א', תעבירו המשטרה לראש יחידת תביעות לטיפולו של תובע משטרתי שהוא עורך דין המשרת ביחידת התביעות". הרלוונטי לעניינו הוא פריט 22 של חלק ב' לתוספת הראשונה, הכולל עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים, לרבות: "החומרים המצוינים בסימנים א' וב' שבחלק ה' לתוספת השנייה בפקודת הסמים – 20 גרם ". הסם קוקאין מצוי בפריט מס' 19 בסימן א' שבחלק ב' לתוספת השנייה לפקודת הסמים המסוכנים. לאמור, התובע המשטרתי רשאי להגיש כתב אישום בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית בסם מסוג קוקאין, אך זאת עד למשקל של 20 גרם . כאמור, העורר הואשם בהחזקת קוקאין במשקל 37.96 גרם נטו. לנוכח המשקל האמור, כתב האישום בנידון אמור היה להיות מוגש על ידי הפרקליטות ולא על ידי המשטרה. הערכאות הקודמות לא התעלמו מזיהויו של מגיש כתב האישום. אך דחו את בקשת הסנגוריה להורות על ביטול כתב האישום וכתוצאה מכך שחרור העורר. זאת על פי האמור בסעיף 60 (ו) לחוק האמור הקובע: "טיפול בחומר חקירה בידי פרקליט או בידי תובע משטרתי שלא על פי חלוקת הטיפול הקבועה בסעיף זה, אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי " (להלן: סעיף 60 (ו) ). לדעתו, של הסנגור אין בסעיף 60 (ו) כדי להכשיר את ההליך. לשיטתו, הסעיף נועד למצב בו נפלה שגגה וכתב האישום הוגש בטעות על ידי המשטרה ולא על ידי הפרקליטות. ואולם במקרנו כתב האישום הוגש על ידי התביעה המשטרתית, בכוונה תחילה, כדי לעקוף את שביתת הפרקליטות. לא לשם כך נועד הסעיף טוען הסנגור, ומכאן עררו.

2.

פסילת ההליך, כלשונו של סעיף 60 (ו) הינה סנקציה חריפה. משמע, המשפט מוסט מהכרעה לגופא להכרעה על סמך היבט דיוני מסוים של ההליך, שתופס כח מכריע, תהיינה ההשלכות אשר תהיינה. לנוכח זאת אין להרחיב את הוראות הדין מעבר לגבולות שקבע המחוקק. חזקה עליו כי שקל את העניין במשורה וקבע שרק בהתקיים תנאים מסוימים דין ההליך הפלילי להיפסל.

בראייה זו, על הסנגור לגבור על שלוש משוכות : הראשונה , מילות החוק. כפי שצוין, סעיף 60(ו) קובע שטיפול בחומר חקירה שלא על פי החלוקה בין פרקליט לבין תובע משטרתי – "אין בו כשלעצמו לפסול הליך פלילי". תהא פרשנות הסעיף אשר תהא, או ליתר דיוק - של המילה 'כשלעצמו', המסקנה המתחייבת היא שהפגם בזיהויו של מגיש כתב האישום אינו מביא מכוחו הוא לפסילת ההליך. יתרה מכך, החוק אינו מתנה את ההוראה בדבר אי פסלות ההליך להתנהגות בתום לב של התביעה. השוו למשל לסעיף 13 (2) לחוק האזנת סתר,

התשל"ט – 1979 -

"...האזנת סתר שנעשתה שלא כדין...לא תהא קבילה כראיה...אלא אם כן נעשתה בטעות ובתום לב". בענייננו סעיף 60(ו) מלמד שהחוק אינו נוקט לשון קטגורית. השנייה , תכלית החוק. עולה כי יש חלוקה בין שתי אושיות התביעה, התובע המשטרתי והפרקליטות. אולם אי הקפדה בחלוקה אינה מביאה לפסילת ההליך. באשר לשאלה מהי אופייה של דרישת החלוקה בין הפרקליטות לבין התביעה המשטרתית, למשל האם היא פורמאלית או מהותית – יושם אל לב האמור בדברי הסבר לתיקון 62 לסעיף 60 לחסד"פ:

"בבסיס המוצע עומדת התפיסה כי הגדרת תחומי הטיפול בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית תיקבע על פי היתרון היחסי של כל גוף, היינו – תיקים מורכבים, רגישים או בעלי חומרה מיוחדת יטופלו בידי הפרקליטות, ואלו תיקים קלים ומהירים לבירור...יטופלו בידי התביעה המשטרתית....הטעמים לכך שחלוקת הטיפול בעבירות בין שני הגופים תקבע בהחלטת פרקליט המדינה, שמעמדה החקיקתי הוא הוראת מנהל, הם ראשית – טיבה של החלוקה, שעיקרה חלוקה ארגונית – מנהלית בין גורמים שכולם מוגדרים כתובעים, ושנית – הרצון לשמור על גמישות החלוקה, ועל היכולת לבוחנה ולשנותה מעת לעת בהסכמת שני הגופים, על פי הניסיון המצטבר ועל פי שינויים חקיקתיים ושינויים בדפוסי הפשיעה בישראל...מאחר שמדובר בחלוקה פנימית ומוסכמת של טיפול בין גורמי תביעה מוסמכים, מוצע לקבוע מפורשות, כדי למנוע ספקות, כי טיפול בחומר חקירה שלא לפי הוראת הסעיף, היינו נקיטת הליכים כמו שימוע, הגשת כתב אישום וניהול ההליך, גם אם בוצעו בידי תובע או פרקליט, שלא על פי חלוקת הטיפול שנקבעה לפי סעיף זה, אין בו כשלעצמו כדי לפסול אך ההליך הפלילי"

(דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית (תיקון מס' 64), התש"ע-2010 (הצעת חוק הממשלה – 500, ב בניסן התש"ע – 2010, עמ' 976 ו-978).

עיננו הרואות כי החלוקה מוצגת כעניין פנימי – מנהלי וארגוני בין שני הגורמים. נכון הוא שחלוקה זו נשענת על שיקולים מקצועיים. ברם, על פני הדברים לא מדובר בקיר שלא ניתן לעבור אותו דוגמת סמכות עניינית ייחודית, אלא החלוקה משולה לחומר גלם גמיש יותר כגון מחיצה שניתנת להזזה. השלישית , נסיבות המקרה. נניח, ואינני קובע עמדה שיש להבין את סעיף 60(ו) באופן המעניק לבית המשפט שיקול דעת אם להורות על פסילת ההליך, אם לאו. מצב משפטי זה ידרוש בחינת התיק הקונקרטי. כאן עסקינן בעבירת סמים. כפי שצוין לעיל התביעה המשטרתית מוסמכת להגיש, למשל כתב אישום נגד נאשם המחזיק בסם מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית עד למשקל של 20 גרם . כאן עסקינן בעבירה של החזקה שלא לצריכה עצמית בסם מסוג קוקאין במשקל של כ - 40 גרם . יוצא שהעבירה על נסיבותיה, אינה 'זרה' לטיפול על ידי התובע המשטרתי. מצב דברים זה מחזק את המסקנה כי בהנחה שבית המשפט מוסמך להורות על פסילת ההליך בכגון דא – מתוך מתן פרשנות פחות דווקנית לתיבה 'כשלעצמו' בסעיף 60(ו) – הרי אין זה המקרה לקבוע שנפלה טעות משפטית בהחלטה של הערכאות הקודמות שלא להורות על פסילת ההליך. זאת על פי המבחן של מילות החוק, תכליתו ונסיבות המקרה.

יצוין, כי אין במסקנה זו כדי לאיין את משקל טענת הסנגור המלומד לפיה רשויות התביעה התעלמו במכוון מדרישות החוק. לעניין זה אעיר שתיים. האחת. מהחומר לא ברור מה הסיבה שכתב האישום הוגש כפי שהוגש. השנייה – וההערות קשורות זו בזו, מתן החלטה בעניין הנידון עוכב במידת מה, כדי לבחון האם ניתנו החלטות אחרות בנושא בתקופה שביתת הפרקליטות. זאת גם כדי לבדוק האם מדובר בתופעה רחבה. ברם, לא הגיע לידי חומר המבסס את המסקנה שמדובר במדיניות כללית. אין בכך להביע עמדה מה היו ההשלכות לו היה מתברר כי עסקינן בתופעה רבת היקף.

3.

הערר נדחה.