בש"פ 9198/12 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית משפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל) מיום 11.12.12, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 20842-11-12.

1.

נגד העורר, קטין בן 16 (היום קרוב לגיל 17), יחד עם שבעה נוספים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה מחמירה, ייצור נשק, הצתה, התפרעות וניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, העורר יחד עם נאשם נוסף ייצרו חמישה בקבוקי תבערה בדרך של מילוי בקבוקי זכוכית בחומר דליק ובד, וסיפקו את הבקבוקים לנאשמים נוספים. לאחר מכן, ביום 14.9.12 בסביבות השעה 18:00 קיימו הנאשמים וצעירים נוספים, וביניהם העורר, הפגנה אלימה ובמהלכה תקפו עמדה צבאית, המאוישת על-ידי לוחם בודד, אשר ממוקמת בסמוך לכניסה למנחה הפליטים שועפט. במהלך התקיפה זרק העורר בקבוק תבערה ומספר אבנים לעבר העמדה. בכתב האישום מתואר כי המפגינים ניסו לפרוץ לעמדה על מנת לשורפה. נטען כי ההתקפה המשיכה אף לאחר שלמקום הגיעו כוחות התגבור במטרה לחלץ את הלוחם שנמצא בתוך העמדה. כתוצאה מהתקיפה שני לוחמים נפצעו והעמדה ניזוקה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב אישום, הוגשה על ידי המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 19.11.12, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' כרמל) כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. הדברים אמורים בהודעותיהם של שני שותפיו של העורר לעבירה, איימן דעג'נה (הודעות מיום 28.10.12 ו-5.11.12) ומוחמד סאלח (הודעות מיום 22.10.12 ו-31.10.12). בית המשפט נתן את הדעת לטענת ההגנה, לפיה חל כרסום בראיות, שכן מעבר לשותפים שמסרו הודעות המפלילות את העורר, נעצרו גם אחרים שלא הזכירו את שמו של העורר בין שמות המשתתפים באירוע. בהקשר זה

נקבע כי טענת הכרסום תתברר בהליך העיקרי.

בית המשפט עמד על חומרת העבירות המיוחסות לעורר, בציינו כי לכאורה מדובר באירוע המאופיין בחומרה יוצאת דופן שמעידה על מסוכנות העורר. יחד עם זאת, נוכח היות העורר קטין, ביקש בית המשפט לקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר כדי לבחון אפשרות לשחררו לחלופת מעצר. בתסקיר שירות המבחן לנוער צוינה האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אחותו, בת ה-30, המתגוררת יחד עם בעלה ללא ילדים, אשר נתון אף הוא במעצר בית בגין עבירות תנועה, בראס ח'מיס. יחד עם זאת, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרור העורר לחלופה זו. לאור זאת, נעתר בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 11.12.12 לבקשת המשיבה להורות על מעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו, בקבעו כי לעורר הרשעות קודמות במספר תיקים רלוונטיים. עוד ציין בית המשפט כי גם לו היה שירות המבחן ממליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר, לא היה מקום לקבל המלצה זו לאור חומרתן המיוחדת של העבירות המיוחסות לו. מכאן הערר שלפניי.

3.

בא-כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט עת מצא כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים נגדו. לטענתו, היה על בית המשפט לבחון את מלוא המסכת הראייתית ולא לצמצם את הדיון לחומר הראיות המפליל בלבד. לפיכך, היה על בית המשפט, כך נטען, להתייחס בכובד ראש לעובדה כי רק שניים מהחשודים שנעצרו בגין השתתפות באירוע המדובר הצביעו על העורר כמי שנטל בו חלק. לטענת בא-כוח העורר, בחינה כזו הייתה מובילה את בית המשפט למסקנה כי אין בחומר הראיות ראיה אובייקטיבית למעורבות העורר באירוע. בנוסף, נטען כי היה על גורמי החקירה ועל בית המשפט לבחון כיאות את טענת האליבי שהעלה העורר, וכן היה מקום לערוך עימות בין העורר לבין מפליליו.

4.

עוד טוען בא-כוח העורר כי שגה בית המשפט המחוזי עת שסרב לשחרר את העורר לחלופת מעצר בהסתמך על חומרת העבירות המיוחסות לו. בהקשר זה נטען כי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים )

והפסיקה מחייבים שלא לעצור נאשם, הגם שהעבירות המיוחסות מקימות חזקת מסוכנות, אם ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופה. לא כל שכן, כאשר קיימים בתיק קשיים ראייתיים. עוד מציין בא-כוח העורר כי בעת מעצרו הופעלה נגד העורר אלימות קשה ונגרמו לו פגיעות גופניות, וזאת מבלי שבמהלך החודשיים מהאירוע ועד למעצר נשלח לעורר זימון להגיע לחקירה. לטענתו, חקירת העורר ואופן החזקתו במעצר היו בניגוד להמלצות הצוות הרפואי שטיפל בעורר לאחר מעצרו. כמו כן, מתייחס בא-כוח העורר לתסקיר שירות המבחן ועומד על כך שהתסקיר מציין הליך פלילי אחר (ת.פ. 29764-12-11) המתנהל בבית משפט השלום בירושלים נגד העורר, בו הוחלט כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר לאור דלות הראיות בתיק. בדיון טען העורר כי הוא סובל מקוצר נשימה ושבר באף, וכי בעיותיו הרפואיות אינן באות על פתרונן במסגרת שב"ס, בשל היעדר רופא מומחה. משכך, ביקש העורר לשחררו לחלופת מעצר כדי שיוכל לקבל טיפול רפואי ראוי.

5.

באת-כוח המשיבה טענה בדיון כי קיימות בתיק ראיות לכאורה, בדמות הודעותיהם של שני שותפיו של העורר לעבירות המיוחסות לו. עוד טענה באת-כוח המשיבה כי קיימות בתיק ראיות המצביעות על הקשר בין העורר לבין ארגון חמאס, עובדה הסותרת את גרסת העורר, שלטענתו אינו קשור לארגון זה. בנוסף, עמדה באת-כוח המשיבה על עברו הפלילי של העורר המעיד על מסוכנותו. באשר לטענות העורר לגבי הפעלת אלימות נגדו, ציינה באת-כוח המשיבה כי מתנהלת בנושא חקירת מח"ש, וכי לטענת השוטרים שהשתתפו במעצר, העורר התנגד באופן אלים לביצוע מעצר ובשל כך נדרשה הפעלת כוח נגדו. בנוגע לטיפול הרפואי בעורר נטען כי העורר טופל מיד לאחר האירוע ואף בוקר שלוש פעמים על-ידי רופא שב"ס בבית המעצר, כפי שעולה מתעודה רפואית שהמשיבה הגישה. בנוסף, חזרה באת-כוח המשיבה והדגישה את החומרה היתרה הגלומה בעבירות המיוחסות לעורר, דבר המצדיק, לטענתה, את מעצרו עד תום ההליכים.

6.

הערר שלפניי מעלה שתי טענות: האחת, להיעדר ראיות לכאורה המצדיקות את מעצר העורר עד תום ההליכים. בהקשר זה הכלל הוא כי בעת בחינת תשתית ראייתית לכאורית יבדוק בית המשפט האם הראיות שבידי התביעה הן "...ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל – יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 (1996)). לאחר עיון בחומר הראיות שהגישה המשיבה נחה דעתי כי הודעותיהם של החשודים הנוספים בתיק זה עונות על הדרישה האמורה. אכן, כפי שטען בא-כוח העורר, שומה על בית המשפט לבחון את התשתית הראייתית במלואה. ודוק, אין בעצם אי אזכור שמו של המערער על-ידי הנחקרים הנוספים כדי לכרסם בתשתית הראייתית הקיימת. מכאן שהתשתית הראייתית בתיק מצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וזאת בשים לב למסוכנות הנלמדת מן העבירות המיוחסות לו, מעברו הפלילי ומתסקיר שירות המבחן.

7.

טענה שנייה שבפי העורר מתייחסת לצורך לשחררו לחלופת מעצר, בעיקר בגין מצבו הרפואי. באשר לכך אציין כי התרשמותי מהעורר, שנכח בדיון לפניי, כי למצער מבחינה חיצונית הוא נראה כמי שהחלים מפצעיו שנגרמו לו במהלך פעולת המעצר. מכל מקום, גם אם קיים צורך בבדיקות רפואיות נוספות, הרי שאין בעובדה זו כשלעצמה בנסיבות העניין כדי לאיין את מסוכנות העורר ולהצדיק את שחרורו למעצר בית. טענה בדבר הצורך בבדיקה רפואית כשלעצמה אינה עילה לשחרור ממעצר. מה גם שהעורר מצוי בין כותלי הכלא שם ניתן לספק לו בדיקה רפואית וטיפול הולם ובמידת הצורך אף לפנותו לבית חולים (בש"פ 1895/12 סוואלחה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, (6.3.12)). יחד עם זאת, ראוי שתלונותיו הרפואיות של העורר, ובפרט תלונות על קוצר נשימה ייבדקו פעם נוספת על-ידי רופא שב"ס, אשר במידת הצורך יוכל להפנות את העורר לבדיקת רופא מומחה בתחום הרלוונטי.

8.

בשולי הדברים אעיר כי ככל שבעת המעצר הופעל נגד העורר כוח פיזי מופרז, יש להפנות את העניין, כפי שנעשה, לגורמים המופקדים על הנושא, כמו גם לגנות זאת מכל וכל. אולם, בטרם הסתיימה חקירת המח"ש, הבוחנת אם השוטרים שהשתתפו במעצרו של העורר פעלו כשורה, לא ניתן לתת לעצם הפגיעה בעורר, שייתכן שנגרמה כתוצאה מהתנגדותו האלימה, משקל כלשהו בהחלטה אם לשחררו לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.