בש"פ 9205/00 יאניק קוקולייב נ. מדינת ישראל

העורר מלין על כך שבית המשפט המחוזי הרחיק אותו מביתו וציווה עליו לשהות בבית אחותו בחדרה, מבלי להביא בחשבון שהדבר מהווה נטל על אחותו ועל בני משפחתה, ובלא ליתן משקל מספיק למצבו הרפואי.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע באשמת ביצוע מעשה סדום ומעשה מגונה בילדה בת 13. על פי הכתוב בכתב אישום ביצע העורר בקטינה מעשי סדום ומעשים מגונים, בעת ששהתה בחנות המכולת שהוא מנהל בעיירה שדרות, לשם נשלחה על ידי הוריה כדי לקנות מוצרי מזון לביתם. כיוון ששוחרר ממעצרו עוד קודם להגשת כתב האישום הסכימה התביעה כי הוא ישוחרר בערובה גם לאחר כתב האישום, ובלבד שימצא מחוץ לעיירה שדרות, שבה מצוי מקום עסקו.

בית המשפט המחוזי מצא כי לחובתו של העורר עומדות ראיות לכאורה המצביעות על אשמתו, וכי ראוי להבטיח את בטחון הציבור על ידי הרחקתו של העורר.

היום טוען העורר כי אין ליתן אמון בתלונות הילדה, כי אין לסמוך על עדות חוקרת הילדים שגבתה את עדותה, וכי אין ליתן משקל רב לחשש המובע מפני הסרת תנאי השחרור.

אין ממש בערר. העבירות המיוחסות לעורר חמורות במיוחד, נסיבות ביצוען כמיוחס לעורר בכתב האישום הן חמורות, ויש בהן כדי להעיד על מסוכנותו הרבה. חסד עשה עמו בית המשפט המחוזי משלא נעתר לבקשת המדינה במלואה ולא אסר עליו לצאת את פתח הבית שבו הוא מתגורר בעיר חדרה, כי אם התיר לו להלך חופשי, ובלבד שלא ייכנס לתחום העיירה שדרות.

על תנאים אלה אין מקום להקל עוד.

הערר נדחה.