בש"פ 9215/12 נתנאל ברי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת נ' אוהד) במ"ת 34106-11-12 מיום 29.11.12, שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ארבעה פרטי אישום בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון, נהיגה בזמן פסילה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרת הוראה חוקית (ריבוי עבירות) ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. האישום הראשון אירע בחודש יולי 2012. העורר נהג בקטנוע בעיר נתניה, למרות שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה ואף היה פסול מלקבל רישיון בגין הליך פלילי קודם. משהבחינה בו ניידת משטרה, פתח העורר במנוסה על המדרכה תוך שהוא מפלס את דרכו בין הולכי רגל, כשלבסוף הצליח לחמוק מן השוטרים. במסגרת האישום השני, בספטמבר 2012, הבחין בעורר צוות משטרתי בנתניה כשהוא ישוב במושב האחורי במונית, הנוסעת בנתיב הנגדי. מרגע שהבחין העורר כי זוהה על-ידי השוטרים, הרכין את ראשו והסתיר את פניו. כשהצוות המשטרתי עצר את המונית, יצא ממנה העורר והחל להימלט. השוטרים החלו במרדף רגלי אחריו, אך גם במקרה זה המשיך העורר במנוסתו והצליח לחמוק מהם. האישום השלישי עוסק בשש הזדמנויות שונות במהלך חודשים יולי-אוגוסט 2012, שבהן הפר העורר את תנאי מעצר הבית שבו שהה במסגרת הליך פלילי אחר שהתנהל נגדו. האישום הרביעי התרחש בחודש נובמבר 2012. צוות משטרה הגיע למתחם עבודות השירות שבמתקן ניצן במטרה לעצור את העורר, שהיה דרוש חקירה. גם באירוע זה פתח העורר במנוסה לכיוון רחוב סמוך. השוטר שדלק אחריו נפל ונחבל תוך כדי המרדף, וגם כשבסופו של דבר השיג את העורר, זה המשיך להתנגד למעצר, השתולל ותקף את השוטר ולבסוף רוסן בסיועו של שוטר נוסף שהגיע למקום.

2.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בא כוח העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר וביקש לשחרר את העורר לחלופת מעצר תחת איזוק אלקטרוני ופיקוח בכל שעות היממה של בני משפחתו תוך הפקדת ערבויות גבוהות. בית המשפט קיבל את בקשת המשיבה וסירב לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר. נקבע כי עברו הפלילי של העורר, ניסיונו להימלט מהשוטרים תוך סיכון חיי אדם, בריחתו ממתחם עבודות השירות, הפרת צו קודם אשר שחררו בתנאים פעם אחר פעם ונהיגתו המסוכנת בזמן פסילה בשעה שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה כדין – כל אלה מקימים חשש סביר כי העורר עלול להימלט מאימת הדין אם ישוחרר. בית המשפט התרשם כי מעשיו מוכיחים שלא ניתן לתת בו אמון ומשכך אף אין מקום לבחון חלופת מעצר קונקרטית או לקבל תסקיר מעצר בעניינו.

3.

על כך קובל בא כוח העורר לפניי. לשיטתו,

בית המשפט המחוזי "נפל לקיבוע מחשבתי" והחליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים "בהחלטה מוגדרת מראש". בא כוח העורר סבור כי היה על בית המשפט לבחון את מיהותו של העורר על סמך התייחסותו לצווי בית המשפט, הגעתו לדיונים וביצוע עבודות השירות. הוא מדגיש כי עד למעצרו, ביצע העורר במשך שבועיים ברציפות את עבודות השירות שהושתו עליו ואף ביקש להעתיקן למקום מרוחק מנתניה כדי לברוח מגורמים עבריינים ובכך ביקש לשנות את אורחות חייו. כן צוין כי הוא הגיע לשלושה דיונים בבית המשפט – נראה כי הכוונה לדיונים במסגרת הליך אחר המתנהל נגדו בבית משפט השלום באילת. עוד נטען כי הפרות תנאי השחרור המיוחסות לעורר בכתב האישום, אירעו בתקופה שבה אמו לא נכחה בבית בשל עבודתה הלילית, וכי כל עוד היתה מפקחת עליו, לא היתה כל הפרה מצדו. טענה נוספת היא כי בית המשפט המחוזי לא שקל את אינטרס השיקום של העורר. סיכומו של דבר, התבקש לבחון חלופת מעצר כלשהי ולחילופין להורות על עריכת תסקיר בעניינו.

4.

בא כוח המשיבה מתנגד לקבלת הערר. הוא מדגיש את טיב העבירות המיוחסות לעורר, בריחתו מהשוטרים בהזדמנויות שונות כשהוא נקרא לעצור ואת ההפרות הנשנות של תנאי השחרור שלו בהליך קודם. לסברתו, ממכלול הנתונים ניתן להתרשם כי העורר מזלזל בהוראות החוק וברשויות האכיפה ולא ניתן ליתן בו את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

5.

דין הערר להידחות. מסכת המעשים המיוחסת לעורר בכתב האישום מלמדת על התנהלות משולחת רסן, הטומנת בחובה מסוכנות בלתי מבוטלת. כך, על-פי פרטי האישום הראשון, העורר – שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה – עושה דין לעצמו ונוהג בקטנוע, אף שנפסל מלקבל רישיון נהיגה בתיק קודם, וכאשר נתפס, פוצח הוא במנוסה תוך שהוא מעמיד את משתמשי הדרך בסכנה ממשית. מעבר למסוכנות המיידית הנשקפת מן העורר, הרי שמאורעות כתב האישום (שעל התשתית הלכאורית לביצועם אין חולק) מעלים תמונה של מי שבאופן שיטתי ועקבי אינו סר למרות החוק, מזלזל ברשויות האכיפה ומנסה להימלט מאימת הדין חזור ושוב. גם כשהעורר שוחרר למעצר בית במסגרתו של הליך אחר, הוא בחר להפר בהזדמנויות רבות את האמון שניתן בו ואף לא הגיע לאחר מכן לתחנת המשטרה כשנדרש לחקירה. לכך יש להוסיף כי לא מדובר בהסתבכותו הראשונה של העורר עם החוק וכי הוא מחזיק בעברו מספר הרשעות, בין היתר, בעבירות של גניבה והחזקת סכין שלא למטרה כשרה בגינן נשפט למאסר על תנאי. דהיינו, עניין לנו במי שהיתקלותו עם רשויות החוק היא ככל הנראה בבחינת דפוס חוזר. בנסיבות אלה, סבורתני כבית המשפט המחוזי כי לא ניתן לתת בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר. לא מצאתי באף אחת מטענות הסנגור עילה לסטות ממסקנה זו. העובדה שהעורר מגיע לדיונים בבית המשפט או מרצה באופן זה או אחר במשך שבועיים ברציפות עונש שהושת עליו בתיק קודם – אינה מספקת כל ערובה לכך שלא יפר את תנאי השחרור שלו, אם ישוחרר, או שלא ינסה להימלט פעם נוספת מאימת הדין, בשים לב לכל האמור לעיל. יצוין כי אינטרס השיקום פחות רלוונטי בשלב זה של ההליך הפלילי וממילא לא עלה בידי הסנגור לשכנעני כי העורר אכן החליט או עושה מאמץ של ממש לעלות על דרך הישר.

הערר, אפוא, נדחה.