בש"פ 9228/96 עמוס מרדכי חלפון נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת א. טלמור) בעבירות של סחר בסם מסוכן. עבירות על סעיפים 13 ו19- לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-. הוא נידון לששה-עשר חודשי מאסר בפועל. כן, הופעלו שמונה חודשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו באופן חופף, והוטל עליו מאסר על תנאי של שנה אחת למשך שנתיים (ת.פ. 1/95). המדינה ערערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ערעורה נתקבל במובן שעונשו של המבקש הועמד על שלושים חודשי מאסר בפועל, מתוכם שמונה חודשי המאסר על תנאי שהופעלו באופן מצטבר במקום באופן חופף. כן, הועמד העונש על תנאי של שנה אחת למשך שלוש שנים (ע"פ 1329/96, על ידי כב' השופטים: ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב ו-א. חיות). מכאן בקשת רשות ערעור זו.

2.בפנינו טוען המבקש כי יש להקל בעונשו. הוא מציין כי ברצונו להיכנס לתכנית גמילה מסמים, והינו כעת נקי מסמים.

3.עיינו בבקשתו. דינה להידחות. "בית משפט זה חזר והבהיר, כי בקשה להקלה בעונש אינה משמשת עילה למתן רשות ערעור שני, כאשר עניינו של המבקש נדון בבית המשפט המחוזי כערכאת ערעור" (רע"פ 3423/96 פלוני נ' מדינת ישראל , תקדין 96(2) 1073). בעניינו של המבקש, אף קבע בית המשפט המחוזי, כי הוא נמנע מלמצות את הדין, בהיותו ערכאת ערעור. במצב דברים זה, אין מקום להתערבותנו. אשר לתכנית הגמילה, אנו מצטרפים לדבריו של בית משפט השלום, כי "בוודאי שאם אכן סבור הנאשם באמת ובתמים שחפץ הוא לעבור טיפול גמילה, הרי לאחר ריצוי עונשו בוודאי שיוכל לעשות זאת ויקבל תמיכה מלאה".

הבקשה נדחית.