בש"פ 9237/00 כבהא עאמר נ. מדינת ישראל

1.העוררים הובאו לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמה שפצעו אדם אחר וחבלו בו בשל סכסוך שנתגלה בינם לבינו במקום עבודתם. על פי הנטען בכתב האישום, הם דקרו את המתלונן בסכין והיכוהו במקלות. כתוצאה מכך גרמו לו חבלה חמורה.

משהובאו העוררים לדין ביקשה התביעה להורות על מעצרם עד תום משפטם. התנהגותם מלמדת, כך סבורה היתה התביעה, על מסוכנותם ועל החשש כי ישובו ויפגעו במתלונן ובבני משפחתו אם ישוחררו.

2.בית המשפט המחוזי מצא כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתם של העוררים וכי קיימת עילת מעצר בעניינם. עם זאת, בחן בית המשפט את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת וציין כי כל חלופה שתובא צריכה להציע תנאים המגיעים "עד כדי זהות לתנאי מעצר בפועל". העוררים הציעו תחילה לשהות במקום הקרוב למקום עבודתו של המתלונן, ועובדה זו, הקירבה האמורה, הביאה לדחיית ההצעה על סיפה. כיוון שכך, הציעו העוררים חלופה אחרת על-פיה ישהו בכפר המצוי במרחק של כ- 30 קילומטר מן המקום בו אירעו מעשי העבירה. הם הזמינו גם לבית המשפט שניים שהצהירו, כי הם מוכנים לפקח על תנועותיהם של העוררים במקום בו ישהו. באותו מעמד גם הגישו העוררים לבית המשפט "הסכם סולחה" בין המשפחות המעורבות באירוע האמור על-מנת ללמד כי המסוכנות הטבועה במעשי העוררים חלפה. בית המשפט דחה גם את ההצעה הזו, אף שאחד מן הערבים שהובאו עשה עליו רושם מהימן.

כנגד החלטה זו מלינים העוררים. הם מציינים כי אותו אדם שהיה נכון לפקח על פעולותיהם הוא כבן 80 שנים, אולם לדעתם הוא מגלם סמכות מוסרית רבה והעוררים יצייתו לדבריו.

3.לא מצאתי לראוי להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט בדבר כושרם של אותם אנשים שהובאו בפניו לפקח על תנועותיהם של העוררים. אולם משמצא בית המשפט המחוזי כי יש מקום לבחור בחלופת מעצר, ראוי הוא לאפשר לעוררים להציע בבית המשפט חלופות נוספות שעשויות להבטיח את תנאי המעצר. לצורך כך מוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי.