בש"פ 924/00 אדהאם אבו אלכאס נ. מדינת ישראל

העורר, תושב עזה, מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו באינוס וניסיון לאינוס, וכן בשהייה בלתי חוקית בישראל החל משנת 1998, בהתחזות כאדם אחר, שימוש במסמך מזויף, הכשלת שוטר ושיבוש מהלכי משפט.

באישום הראשון, שעניינו עבירות המין, נטען נגד העורר כי בתאריך 22.9.99, בהיותו עובד המלון בו התארחה המתלוננת, תיירת מצרפת, הוא נכנס בשעת-לילה לחדר המלון בו שהתה, בטענה כי הביא לה שתייה שהזמינה, ולאחר כניסתו, בעל את המתלוננת, תוך שימוש בכוח. על-פי האישום השני, בעת שהייתו הבלתי-חוקית בישראל הזדהה המערער כאדם אחר, תושב רהט, באמצעות תעודה מזויפת על-שם אותו אדם.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט, וזאת בהסתמכה על מסוכנותו העולה מן האישום הראשון, שענייננו, כאמור אינוס. בתוך כך, נגבתה מן המתלוננת עדות מוקדמת, לפני שעזבה את ישראל.

בית-המשפט המחוזי מצא, כי המתלוננת מסרה גירסאות סותרות על אשר נעשה בה, וכי גירסאות אלה, מחלישות את משקל עדותה, ובלשונו: "לא אוכל להתייחס לדבריה כהוכחה לכאורית מספקת למעצר עד תום ההליכים". בית-המשפט אף הוסיף, כי הואיל והמתלוננת עזבה את ישראל, העורר אינו יכול עוד להיות מסוכן לה. עם זאת קבע, כי העורר יוכל להשתחרר רק אם תימצא חלופת מעצר מתאימה, קרי: מעצר-בית. כיוון שהעורר אינו תושב הארץ, לא נמצאה חלופה כזו, ומזה שלושה חודשים עצור העורר, וזאת לאחר שכבר הוחלט לשחררו ממעצר בשל העדר ראיות לכאורה מספיקות נגדו.

מכאן הערר שבפניי, בגדרו מבקש העורר לבטל את התנאי המתנה את שחרורו במעצר-בית, ולשחררו בערבויות כספיות. המדינה מתנגדת לשחרור משני טעמים: ראשית, כיוון שקיימות ראיות לכאורה מספיקות נגד העורר, והיא לא מצאה לנכון להגיש ערר על ההחלטה שלא לעצור את העורר, משום שלא נמצאה לו חלופת המעצר שבה הותנה שחרורו. שנית, וזוהי טענתה העיקרית, העובדות שביסוד האישום השני, שאין חולק כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות להוכחתן, מעלות חשד ממשי, אם לא וודאות, כי העורר לא יתייצב למשפטו אם ישוחרר ממעצר.

את טענתה של המדינה, הנוגעת לראיות לכאורה, יש לדחות. מסכימה אני עם בית-המשפט המחוזי, כי הסתירות המהותיות בדבר המעשה המיני שהמתלוננת טענה שנעשה בה, מחלישות את משקלה הסגולי של עדות זו, כדי כך שאין בה די למעצר. משכך, אין אף מקום לקביעת חלופת מעצר. לעניין זה כתבתי בבש"פ 2864/95 ג'ומעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בסעיף 6, את הדברים הבאים:

מטרת הגבלת החירות באמצעים פחות חמורים ממעצר זהה איפוא למטרת המעצר על-פי סעיף 21א לחוק, והיא מניעת הנאשם מלהמשיך בהתנהגותו הפלילית. בכך נבדלים התנאים הנקבעים כחלופת מעצר מן התנאים לשחרור בערובה על-פי סעיפים 43(ב) ו44- לחוק שמטרתם - כפי שהוגדרה בחוק - היא להבטיח התייצבות הנאשם למשפטו... באין עילת מעצר, אין איפוא להגביל חירותו של הנאשם בכדי למנוע בעדו מלהמשיך בפעילותו הפלילית... הערובה הנדרשת - ערבון כספי או התחייבות כספית - לשחרור נאשם שאין עילת מעצר נגדו נועדה איפוא להבטיח התייצבותו למשפט... ככלל, בגדר תנאים אלה, אין להגביל את חופש התנועה של הנאשם. הגבלה כזו פוגעת בזכות לחירות, שהיא כאמור זכות חוקתית, ופגיעה בחירות צריכה להיות האמצעי האחרון להבטחת ההתייצבות".

במקרה שלפנינו, אכן קיים יסוד לחשש, כי העורר לא יתייצב למשפט, ולו סברתי, כי מעצר-בית הוא אמצעי אשר יבטיח את התייצבותו, לא הייתי מתערבת בהחלטת בית-המשפט. אלא שאמצעי זה, המבוסס על אמון, אינו יעיל, וכאמור, הוא גם לא ניתן ליישום בפועל במקרה זה. לעומת זאת, הפקדת סכום כסף משמעותי עשויה להבטיח את התייצבותו של העורר.

סניגורו, שמונה מטעם הסניגוריה הציבורית, אינו יודע אם ביכולתו של העורר לעמוד בתנאי זה, אלא שהוא מאמין, כי יוכל לגייס מחבריו סכום כסף הולם. יהא דבר זה אשר יהא, הבטחת ההתייצבותו של העורר למשפט, מחייבת הפקדת סכום משמעותי, ואם לא יוכל לעמוד בו, יישאר במעצר.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר במובן זה שאני מבטלת את התנאי המתנה את השחרור במעצר-בית. העורר יוכל להשתחרר ממעצרו, אם יפקיד סכום כסף, ויעמוד בתנאים נוספים, הכל כפי שייקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי. עד להמצאת הערבויות - יישאר העורר במעצר.