בש"פ 925/97 בלוט עיסא נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, בו מיוחסת לו עבירת אינוס, שביצע בידידה - המתלוננת - שעה שהסיעה ברכבו מביתו שבנצרת לביתה שבחיפה, בשעת לילה מאוחרת.

עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט נעתר לבקשה ומכאן הערר שבפני.

2.טענתו העקרית של ב"כ העורר היא, כי אין בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה המיוחסת למרשו. עמדה זו מבסס ב"כ העורר, בעיקרו של דבר, על כך שהמחלוקת הנטושה בין הצדדים מתמקדת בשאלת ה"הסכמה" בלבד; ואין בחומר הראיה כדי להעדיף את גירסתה של המתלוננת - כי לא "הסכימה" לבעילתה על ידי העורר - על גירסתו של העורר לפיה היתה הבעילה בהסכמה.

3.אכן, אין בחומר החקירה ראיה ישירה ל"אי הסכמה" מצידה של המתלוננת: אין על גופה או על בגדיה של המתלוננת, או על גופו או על בגדיו של העורר, סימני אלימות המעידים חד משמעית על התנגדות לבעילה; והמתלוננת לא טוענת כי זעקה לעזרה באופן שניתן לאשש את גירסתה בעדות חיצונית.

ברם, אין מניעה לכך, שהתמיכה לטענת "אי ההסכמה", תימצא בנסיבות הארוע ולאו דוקא בראיות ישירות. במקרה דנן, מצא בית המשפט תמיכה לגירסת המתלוננת בעובדה שהבעילה התרחשה במכוניתו של העורר, בשעת לילה מאוחרת לצידו של כביש בין-עירוני , כאשר העורר החזיר את המתלוננת לביתה, לאחר ששהתה עמו שעה ארוכה בביתו והתכוונה ללון אצלו משום שרבה עם אימה. לגירסת המתלוננת, כאשר שהתה בביתו של העורר, החל הלה להקרין בפניה סרטים כחולים ולגעת בגופה; ואז הבהירה לו, שאין היא מעונינת בהתפתחויות בתחום זה וביקשה להחזירה מייד לביתה. אינוסה של המתלוננת התרחש במהלך הסעתה לביתה; והדעת נותנת, כי אם בחרה המתלוננת לחזור לביתה בשעות הקטנות של הלילה על מנת למנוע התפתחותם של יחסי קירבה מינית עם העורר, לא תיעתר לו שעה קלה לאחר מכן בתנאים "הלא נוחים" שבהם נבעלה על ידו.

וזאת וגם זאת, הצורה שבה עצרה המתלוננת את ניידת המשטרה שהזדמנה למקום, מתישבת עם "בקשת עזרה" יותר מאשר עם עצירה לצרכי "הסעה"; ומצבה הנפשי של המתלוננת סמוך לאחר המעשה - כפי שנצפה על ידי אנשי המשטרה וכפי שהתרשמה חברתה ששוחחה עמה טלפונית - מתישב עם גירסת האינוס שבפיה.

4.בנסיבות אלו רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת האשמה המיוחסת לעורר; ואין בנסיבות שעליהן מצביע העותר כמתישבות עם "הסכמה" מצידה של המתלוננת, כדי לערער תשתית זו. קביעה זו של בית המשפט המחוזי אינה חורצת, כמובן, את גורלו של העורר; והשאלה אם יש בסיס ראייתי מספיק להרשעה - להבדיל מבסיס להחזקה במעצר עד תום ההליכים - תוכרע במסגרת הדיון בכתב האישום.

לאור האמור לעיל הערר נדחה.