בש"פ 9257/06 פלוני נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' סובל), בתיק ב"ש 6996/06 מיום 22.10.06, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט המחוזי בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירה של אינוס, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין וכן כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר נישא לרעייתו (להלן: המתלוננת) בחודש יולי 2006. החל משלושה שבועות לאחר החתונה, מתאר כתב האישום מסכת של אלימות פיזית ומינית, כולל מספר פעמים בהם קיים העורר עם המתלוננת יחסי מין בכוח ועל-אף התנגדותה. כתוצאה ממעשיו אלה נכנסה המתלוננת להיריון. את מעשיו האלו ביצע העורר, כך נטען, תוך שהוא מצהיר, כי זכותו לעשות כן בשל מעמדו כבעלה. כך גם מנע העורר את יציאתה של המתלוננת מהבית ללא רשותו.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט המחוזי בירושלים, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' סובל) קיבל את הבקשה, תוך דיון מפורט בראיות לכאורה הקיימות כנגד העורר. את החלטתו ביסס בית-המשפט, בין היתר, על עדות המתלוננת ואביה, על סימני החבלות בגופה של המתלוננת אשר צולמו בתחנת המשטרה וכן על מצבה הנפשי של המתלוננת. לאחר הקביעה, כי קיימות ראיות לכאורה, קבע בית-המשפט, כי ראיות אלו מקימות עילת מעצר וכי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופה כלשהי. עקב כך, קבע בית-המשפט, כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, טעה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו. לטענתו, אין לסמוך על עדותה של המתלוננת, בשל השקרים ואי-הדיוקים שנפלו בה. כך לגבי מספר הכדורים אותם נתן לה העורר לטענתה; כך לגבי סימני השריטות על גופה, אשר הוא טוען, כי לא יכול להיות שנעשו על-ידי העורר ולמעשה נגרמו בידיה שלה. מכאן מבקש לטעון בא-כוח העורר, כי אין להאמין לה. יתר על כן, טוען הוא, אין לעדותה כל סימוכין חיצוניים, הנדרשים בעבירות מין כאשר נזקקים לעדות יחידה של קרבן העבירה ולדעת חלק מהגישות, יש לבחון זאת גם בשלב הראיות לכאורה. לעניין המסוכנות, טוען הוא, אף אם נקבע כי קיימות ראיות לכאורה, הרי שמסוכנותו של העורר איננה לכלל הנשים באשר הן, אלא לאשתו בלבד, וזוהי מסוכנות אשר ניתן לאיין אותה בחלופה מתאימה. על-כן מבקש בא-כוח העורר להורות לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו, אשר יבדוק חלופה זו.

מנגד, סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית-המשפט המחוזי ונימוקיו. לטענתו, על-פי החוק אין כלל צורך לסיוע חיצוני לעדותה של המתלוננת, אלא להנמקה בלבד של בית-המשפט. בענייננו, נימק בית-המשפט את החלטתו לתת משקל לכאורי לעדותה של המתלוננת. כן טוען הוא, כי מדובר במסוכנות ברורה, הן לשלומה של המתלוננת והן לשיבוש הליכי משפט. בנסיבות אלו, אין כלל מקום להגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, שכן אין כל חלופה לאיין מסוכנות זו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שבחנתי את נסיבות המקרה והראיות שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

אין בעיני ספק, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, בוודאי בכל הנוגע לעבירות האלימות. בהודעתה של המתלוננת קיימים סימני מהימנות בדמות מצבה הנפשי, ובנוסף קיימים גם חיזוקים אחרים, כגון החבלות על גופה של המתלוננת וכן עדותו של אביה, אשר העיד על מספר פעמים בהן ידע על מעשיו של העורר כלפי בתו. כל אלו במצטבר, מקימים משקל ראייתי אשר די בו, בשלב זה של ההליך, בכדי להצביע על קיומן של ראיות לכאורה.

בעניין מסוכנותו של העורר, ממעשיו ומהודעתו ברורה תפיסתו, כי אשתו הינה רכושו וכי הוא יכול לעשות בה כרצונו. גישה זו אינה מקובלת עליי, וכאשר היא באה בצירוף למעשי אלימות פיזית ומינית חמורים, הרי שפוטנציאל הסיכון שבה רב ביותר. מסוכנות זו גבוהה אף יותר משהגישה המתלוננת את תלונתה כנגדו, בשל תחושות הזעם והעלבון שהדבר וודאי מעורר בעורר. לחשש זה לשלומה של המתלוננת, מתווסף אף החשש לשיבוש הליכי משפט והפעלת לחצים מאסיבית על המתלוננת, על מנת שתחזור בה מעדותה. זהו חשש קרוב, בהתחשב בלחצים המשפחתיים בפניהם עומדת המתלוננת. במצב עניינים זה, אין מקום לטעמי לשחרורו של העורר, מה גם שההליך העיקרי בעניינו צפוי להיות קצר ותכליתי, ועדותה של המתלוננת נגבתה זה מכבר.

אשר-על-כן, הערר נדחה. אני מורה, כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו בת.פ 7060/06 בבית-המשפט המחוזי בירושלים.