בש"פ 9275/02 יבגני חנקין נ. מדינת ישראל

נגד העוררים ונאשם נוסף (להלן – "נאשם 3") הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס להם 5 עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות עבירות לפי סעיפים 345(ב)(5) + 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן – "החוק"), וכן עבירה של נסיון למעשה סדום, עבירה לפי סעיפים 347(ב) + 345(ב)(5) לחוק. נאשם אחר באותה פרשה (להלן - "ליאוניד") הועמד לדין בכתב אישום נפרד, והוא אמור לשמש עד נגד העוררים. הפרשה שבה הואשמו העוררים הינה חמורה ביותר והיא מייחסת להם אונס קבוצתי שבוצע בצעירה אחת (להלן – "המתלוננת") שהוזמנה על ידם לחוג את יום הולדתו של ליאוניד. לאחר שהישקו את המתלוננת במשקה שגרם לה לסחרחורת, ובכמות רבה של וודקה, השכיבו אותה על שולחן, החזיקו בה בכוח, הפשיטוה, התעללו בה מינית, בעלו אותה על אף התנגדותה וניסו לעשות בה מעשי סדום. אין צורך לפרט את שורת המעשים המזעזעים שבוצעו במתלוננת אשר בגינם הועמדו העוררים לדין.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים. בית המשפט קמא שדן בבקשת המעצר (השופטת ש' דברת) בהחלטה מפורטת ומנומקת הורה על מעצרם של העוררים. בהחלטתו התייחס בית המשפט קמא בפירוט לראיות לכאורה ומצא כי יש בתיק המשטרה ראיות לכאורה המספיקות בשלב זה כדי לבסס את האישומים המיוחסים לעוררים. את ההחלטה השתית בית המשפט בעיקר על גירסתה של המתלוננת תוך שהוא מתייחס להתפתחות הגירסה ולטעמים אשר בגינם נמנעה המתלוננת מלכתחילה למסור את מלוא הפרטים המפלילים. בסיכומם של דברים קבע בית המשפט כי עדות המתלוננת מצביעה במפורש על מעורבות העוררים במעשי האונס, ובשילוב עם עדותו של ליאוניד, מקימה תשתית ראייתית לכאורה שלא חל בה כרסום של ממש. עוד קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית והעבירה המיוחסת לעוררים מצביעה על מסוכנותם ומקימה עילה למעצר, וכי אין להסתפק בנסיבות העניין בחלופה למעצר על אף גילם הצעיר של העוררים והיעדרו של עבר פלילי. לגבי הנאשם 3 קבע בית המשפט כי חל כרסום בראיות התביעה נוכח עדותו של ליאוניד לפיה לא נטל נאשם זה חלק במעשה האונס הגם שנכח במקום. אשר על כן החליט בית המשפט לשחררו בתנאים מגבילים, שנקבעו בהחלטה. על החלטה זו הוגש הערר המונח בפניי.

באת-כוח העוררים טענה בפניי כי אין בסיס להבחנה שעשה בית המשפט קמא בין העוררים לבין הנאשם 3. כי על-פי עדות המתלוננת לא נפל חלקו של נאשם זה מחלקם של האחרים. מטעם זה נגועה ההחלטה של בית המשפט קמא בהפליה, ותוצאה זו אינה צודקת. עוד הדגישה באת-כוח העוררים כי מרשיה הסגירו עצמם מרצון שעה שהיו מבוקשים, וכי הטעם המרכזי למעצרם, פחדה של המתלוננת מפניהם, אינו מבוסס דיו. לא מצאתי בטענותיה של באת-כוח העוררים עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא. ככל הנראה יש ראיות מוצקות להשתתפותו של נאשם 3 באירוע, עם זאת נתן בית המשפט משקל לכאורי לעדותו של ליאוניד, אשר לגרסתו, נאשם 3 לא ביצע במתלוננת מעשה מיני. משמצא בית המשפט כי חומר הראיות מצביע על מעורבות רבה יותר של העוררים בארועים החמורים מזו של הוא בעל משקל רב יותר מן החומר נגד נאשם 3 אין לומר כי ההבחנה שעשה ביניהם היא בגדר הפליה. מקובלת עליי מסקנתה של השופטת כי בנסיבות העניין, בהתחשב בסוג העבירות ובחומרתן, ובסיכון הקיים בעבירות מסוג זה, אם ישוחררו העוררים ממעצרם תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי קשה ותהיה שרויה בפחד. לפיכך שיש להשאיר את העוררים במעצר עד תום ההליכים, ולא ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

אשר על כן הערר נדחה.