בש"פ 928/05 טימור קרימוב נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו מיום 28.11.04 (השופטת אהד) לעצור את העורר עד תום ההליכים בתפ"ח 40263/04.

ב.ביום 27.9.04 הוגש נגד העורר ושני אחרים כתב אישום בו מיוחסות לו עבירות של סחיטה בכוח ובאיומים, חטיפה לשם סחיטה, קשירת קשר לביצוע פשע, גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תגרה במקום ציבורי, החזקת סכין שלא כדין ונסיון תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי חוק העונשין תשל"ז – 1977. כנטען בכתב האישום ביום 6.9.04, בעקבות סדרת אירועים קודמים, קשרו העורר ואחרים קשר לסחיטת נתן נקטנוב (המתלונן). נטען כי העורר ואחרים פגשו את המתלונן בפארק בתל אביב ושם היכו אותו בכל חלקי גופו, הכניסו אותו בניגוד לרצונו לרכבם, והסיעו אותו לפארק בחולון. העורר, יחד עם אחרים, חזרו והיכו את המתלונן שהיה קשור לספסל, נטלו את מכשיר הפלאפון ואת השעון שהיו ברשותו ואיימו עליו שימסור לידיהם את רווחיו ממכירת "גז צחוק" (נייטרוס-אוקסיד) בכניסה למועדונים. כתוצאה מהאלימות הוביל המתלונן את החבורה לחורשה בבת ים בה הסתיר את הכסף, ובסופו של דבר, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, שוחרר. באישום נוסף נטען כי העורר, יחד עם אחרים, קשרו קשר לתקיפת חבורה יריבה שהיתה קשורה למתלונן, וביקשה לרשת את מקומו במכירת "גז הצחוק". נטען כי ביום 8.9.04 קבעו החבורות היריבות, ובכללן העורר, "מפגש בירור" בפארק. במהלך הפגישה התפתחה תגרה, הוחלפו מהלומות ודקירות סכין, ובשלב מסוים נשלף אקדח ונורו יריות. בסוף התגרה אושפזו שני מעורבים, האחד פצוע ירי במצב קריטי, והשני פצוע דקירה. באישום שלישי נטען כי במהלך בריחתם מהתגרה המתוארת באישום הקודם, זיהו העורר וחבריו את רכבו של המתלונן ובו בני החבורה היריבה, חסמו אותו ברכבם, ויצאו לעברו בסכינים שלופות. בשלב זה שלף אחד הנוסעים ברכב אקדח, הצמידו לשמשה הקדמית וירה שתי יריות, מירי זה נפצע העורר באורח קל בצווארו.

ב.עם הגשת כתב האישום התבקש בית המשפט לעצור את העורר, יחד עם עשרה מעורבים אחרים שנגד חלקם הוגשו כתבי אישום נפרדים, עד תום ההליכים. ביום 28.11.04 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. נקבע כי גם אם תתקבל טענת העורר שלא לקח חלק באלימות, די בנוכחותו באירועים כדי להטיל עליו אחריות. זאת מעבר לעובדה שמסר גרסאות שקריות וסותרות ביחס לנסיבות פציעתו. נקבע כי שחרור העורר לחלופה עלול לסכן את שלום הציבור בכלל, ואת שלום המתלוננים בפרט. שני נאשמים שוחררו למעצר בית. על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

ג.בא כוח העורר טען הן ביחס לדיות הראיות והן ביחס לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. ביחס לאישום הראשון נטען, כי אין כל ראיה שהעורר היה נוכח בחלקו השני של האירוע (האירוע בחולון), וכי העורר היה נוכח בתחילת האירוע במקרה, כיון שקבע לפגוש שם את חברתו. לשיטתו, היה העורר באותו יום במוסך בכפר קאסם, וקבע לפגוש את חברתו מול הפארק בו התרחש האירוע. ואכן, איכוני מכשיר הטלפון הסלולארי של העורר מעידים כי באותו יום היה בכפר קאסם ולאחר מכן בתל אביב, אך בשום שלב לא בחולון. נטען כי המתלונן כבר העיד במשפט, וחזר בו מכל הודעתיו במשטרה. יתר על כן נטען, כי גם בחקירתו במשטרה הזכיר המתלונן את השם טימור - שמו של העורר - רק פעמיים, אך בשונה מנאשמים אחרים לא נערך מסדר זיהוי, ובמשפט טען נקטנוב כי כלל לא התכוון לעורר. ביחס לעד התביעה בסיק בזזשוילוי נטען כי הוא אכן מיקם את העורר בסמוך לפארק בתל אביב, אך לא טען כי נטל חלק באלימות, או כי השתתף באירוע בחולון. כן ציין בא כוח העורר, כי המתלונן זיהה את בזזשוילי כאחד מתוקפיו בשני חלקי האירוע הראשון, ולפיכך היה לו אינטרס ברור להפליל את העורר. ולבסוף, נטען כי גם בזזשוילי טען שהציע לעורר להצטרף אליו בפארק בתל אביב, אך זה אמר לו כי הוא מחכה לחברתו, והמשיך להמתין לה שם גם אחרי שהאחרים נסעו לפארק בחולון. בא כוח העורר טען שהמשטרה התרשלה בכך שלא חקרה כראוי את חברתו של העורר, וזאת אף שעצרה אותה , לטענתו, על מנת לשבור את רוחו. ביחס לאישום השני נטען כי העורר כלל אינו מעורב במסחר ב"גז צחוק" ולכן למרות שנכח באירוע, כלל לא היה מעורב בו. נטען כי ברגע שהתברר לעורר כי האירוע מתפתח לאירוע אלים ברח מהמקום. ביחס לאישום השלישי נטען כי העורר אכן היה ברכב, אך לא הוא שנהג ברכב והחליט לחסום את רכבו של המתלונן, וכי יצא מהרכב רק כי כולם יצאו. נטען כי העורר לא נשא סכין ולא היתה לו כל כוונה לפגוע במתלונן או בשאר הנוסעים שהיו עמו ברכב. לבסוף נטען כי לעורר שבעת מעצרו שירת שירות סדיר בצה"ל, אין עבר פלילי, וכי משפחתו – שעברה להתגורר בשכונה אחרת על מנת לנסות לשקם את העורר- התלכדה בעקבות הפרשה סביב הרצון לעזור ולשקם את העורר. לאור האמור מבקש בא כוח העורר לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ולצורך כך לקבל תסקיר של שירות המבחן.

ד.בפני טען בא כוח המשיבה כי גם אם אין די ראיות ביחס לאירוע בפארק בחולון, די בשני האירועים האחרים על מנת לעצור את העורר עד תום ההליכים. בא כוח המדינה הסתמך על דברי השופטת חיות שדנה בערר שהגיש אחד המעורבים באירועים המתוארים, לפיהם: "העובדה שאיש לא הצביע על חלקו המדויק... באירועים אינה מפתיעה, נוכח אופיים של האירועים המתוארים בכתב האישום כאירועים של אלימות קבוצתית מצד מעורבים רבים במקביל, ואף המתלונן עצמו מספר כי לא יכול היה להבחין בדיוק מי מבין הנוכחים הכה בו" (בש"פ 11573/04

זורב מינדיאשוילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ביחס לנאשם נוסף ראו דברי השופט ג'ובראן בבש"פ 184/05 זכריה מינדיאשוילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). נטען כי המתלונן אכן חזר בו מהודעותיו במשטרה, אך הוכרז עד עוין ולפיכך תבקש המשיבה להגיש את הודעותיו. לבסוף נטען כי נוכח חומרת העבירות לא היה טעם לדון בחלופת מעצר ביחס לעורר, מה שאכן נעשה ביחס לנאשמים אחרים שחלקם היה פחות, או שנסיבותיהם האישיות חייבו זאת.

ה.לאחר שעיינתי בחומר ובטענות הצדדים נראה לי כי יש מקום להזמין תסקיר מעצר לגבי העורר, כדי לקבל תמונה טובה יותר באשר לו, וזאת מבלי לטעת תקוות שווא. אכן המדובר בעבירות בעלות חומרה מרובה, שעל יסודה החליטה השופטת קמא על המעצר; יתר על כן, המדובר במסוכנות הנובעת מאופי העבירות, ובנויה גם על חזקה (ראו בש"פ 3157/04 פרנקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ואולם , לעורר אין עבר פלילי ורקעו לכאורה נורמטיבי, ושאלה היא על פני הדברים אם העבירות, שבוצעו לכאורה בהעלם אחד, היו מעידה, אם גם מעידה קשה שעליה נותן הוא את הדין במשפטו, או שמא רמת מסוכנותו מונעת חלופה. התסקיר יבחן את המסוכנות ואת האפשרות לחלופות, בלא שייקבעו מסמרות מראש. הוא יונח בפני בית המשפט המחוזי, שיחליט בעקבותיו באשר להמשך.