בש"פ 9280/96 שלום (צ'רלי) דרעי נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

המערער הורשע בסחר בסם מסוכן מסוג הירואין ובהחזקת סם מסוכן מן הסוג האמור. נגזרו עליו עשרים ושמונה חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. עיקרו של הערעור שלפנינו מופנה כנגד ההרשעה בדין.

2.מעשה שהיה - כקביעת בית המשפט המחוזי - כך היה, שתושב שפרעם, עאמר סעדי, הוסע לפי בקשתו, על-ידי חברו מגי'ד שאהין, לקרית-אתא במטרה לקנות שם סמים. בהגיעם לקרית-אתא כיוון סעדי את שאהין לביתו של המערער. לאחר שהתייחד עם המערער, בחצר הבית, שב סעדי למכונית וביקש משאהין להסיעו לתחנת הדלק "שליו". גם המערער יצא, במכוניתו, לעבר תחנת הדלק, כשחברו אהרון טמיר יושב לצדו. בדרכם נעקבו השניים על-ידי מפקח אהרן אמיר שנהג בניידת בילוש סמויה. לא הרחק ממקום מגוריו, עצר המערער ליד גדר-אבנים של בית פרטי. כאן ירד טמיר מן המכונית, התכופף ונטל דבר-מה מן הגדר. אחר-כך המשיכו השניים, כשהמשטרה בעקבותיהם, אל תחנת הדלק. סעדי יצא לקראתם, קיבל מידם חבילה וחזר אל המכונית של שאהין. משעצרה המשטרה את נוסעי שתי המכוניות הוברר, כי החבילה שקיבל סעדי הכילה סם מסוג הירואין במשקל (נטו) העולה על 23 גרם. בחיפוש בגדר האבנים, שלידה התעכבו המערער וטמיר בדרכם למקום המיפגש, נאספה חפיסת סיגריות שהכילה שלוש אריזות של סם הירואין במשקל כולל (נטו) של קרוב ל14- גרם.

3.המערער, טמיר וסעדי הובאו לדין יחדיו. שאהין, שבשלב החקירה מסר הודעות מפורטות, הועמד לדין בהליך נפרד, ולאחר שהורשע ונידון הובא כעד תביעה במשפטם של השלושה. בעדותו חזר בו שאהין מחלק מן הגירסה אותה מסר באימרותיו. על רקע זה הוכרז כעד עוין ונחקר על-ידי התביעה בחקירה נגדית. לבקשת התביעה החליט בית המשפט לקבל את אימרותיו כראיה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, ומשהתרשם (בין היתר, על יסוד דברי שאהין בחקירה) כי מה שהניע את העד לחזור בו חלקית מגירסתו הוא פחדו מפני הנאשמים, החליט בית המשפט - ביחס לנקודות בהן סתר העד את גירסתו הראשונה - להעדיף את הגירסה שבחקירה על פני העדות. לאשמת המערער וטמיר בעבירת הסחר נמצאה ראיה גם בעדותו של מפקח אמיר, אשר צפה גם על המיפגש בין השניים לבין סעדי בתחנת הדלק. הסברי הנאשמים לביקורו של סעדי בבית המערער ולנסיבות מיפגשם בתחנת הדלק נדחו כבלתי מהימנים. כן נדחו הסברי המערער וטמיר לפשר מעשיהם ליד גדר האבן. העובדה שבמקום שבו חיטט טמיר, ונטל ממנו דבר, נמצא מיסתור של סם נוסף מאותו הסוג, העידה באורח נסיבתי שהמערער וחברו החזיקו גם בסם הנוסף.

4.בהליך לפני בית המשפט קמא יוצג המערער על-ידי סניגור שמונה לו על-ידי בית המשפט. הסניגור המלומד, שטען למערער בערעור, מיקד את השגותיו באיכות הייצוג המשפטי לו זכה המערער לפני הערכאה הראשונה. תוך שהיפנה אותנו לקורות ההליך ביקש הסניגור להראות, כי מי שמונה לייצג את המערער, והופיע מטעמו במשפט, כמעט ולא חקר את עדי התביעה, לא התנגד להבאת ראיות בלתי-קבילות, או להבאת ראיות שלא בעתן, והסתפק בסיכומי טענות קצרים ושטחיים. בעזרת כמה דוגמאות מתוך קורות ההליך קיווה הסניגור לשכנענו, כי בערכאה הראשונה לא זכה המערער לייצוג נאות; וכי, בנסיבות אלו, מן הדין לבטל את ההרשעה ולהחזיר את האישום לבית המשפט המחוזי, על מנת שיידון מראשיתו בפני שופט אחר.

5.רק אחת מטענות הסניגור (והיא, כמדומה, גם טענתו העיקרית) ראויה, לדעתי, להתייחסות יותר מפורטת. אין חולקין כי בהכרעת-דינו סמך בית המשפט קמא, בין היתר, על הגירסה אותה מסר עד התביעה שאהין בשלב החקירה. לפי גירסה זו (ממנה חזר בו שאהין בעדותו) היה זה המערער שמסר לידי סעדי, בעת מיפגשם בתחנת הדלק, את חבילת הסם. לסניגור היתה קובלנה קשה על הנסיבות בהן הורשתה באת-כוח התביעה להשלים את החסר במסכת ראיותיה, להכשרת קבלתן של אימרות שאהין כראיה לפי סעיף 10א. מסתבר, כי עד להכרזתה "אלה עדיי" לא הביאה התובעת כל עדות אודות נסיבות גבייתן של האימרות הללו. משהבחינה בכך, לאחר סיומה של פרשת הסניגוריה, ביקשה את רשות בית המשפט להעלות עד נוסף ("עד טכני" כהגדרתה) שבשוגג לא קראה לו להעיד במסגרת פרשת ראיותיה. מן הפרוטוקול עולה, כי מי שהיה סניגורו של המערער לפני הערכאה הראשונה הודיע כי אינו מתנגד לבקשת התובעת; כי גם סניגוריהם של שני הנאשמים האחרים נקטו עמדה דומה; וכי בהעדר התנגדות מצד הסניגורים נעתר בית המשפט לבקשה והתובעת קראה לעד והשמיעה את עדותו.

הסניגור המלומד טען, כי הגירסה אותה מסר שאהין בשלב החקירה היוותה ראיה חיונית להרשעת המערער. לדעתו, הסניגור שייצג את המערער במשפטו היה מצופה להתנגד לבקשת התובעת להביא, באיחור, את העדות שנדרשה לה להוכחת תנאי קבילותן של האימרות. אילו התנגד - טען הסניגור - אפשר שבית המשפט לא היה מתיר לתביעה להשלים את שהחסירה; ואילו כך הווה, קרוב להניח שהמערער היה מזוכה מן האשמות (ולמצער מאשמת הסחר בסם מסוכן) מחוסר ראיה מספקת לאשמתו.

6.העיון בראיות הוביל אותי למסקנה, שגם בהתעלם מאימרותיו של שאהין - באותן נקודות בהן התכחש העד לאמיתות גירסתו הראשונה - סומכת הרשעתו של המערער על ראיות המבססות את אשמתו מעבר לספק סביר. יתר על כן: מנימוקי הכרעת הדין כלל לא עולה, כי היתה זו גירסת שאהין בחקירה אשר הכריעה את הכף בקביעת אשמתו של המערער.

אכן, בעדותו מטעם התביעה התכחש שאהין לאשר מסר בשלב החקירה, כי היה זה המערער אשר מסר לסעדי את חבילת הסם. עם זאת, ועוד בטרם הוכרז כעד עוין, חזר העד ואישר, כי נסע עם סעדי לקרית-אתא לפי בקשת האחרון שביקש לרכוש שם סמים. כן העיד אודות הנסיעה לביתו של המערער ואודות המיפגש בין סעדי לבין המערער וטמיר בתחנת הדלק; ובחקירתו הנגדית חזר ואישר, שכאשר סעדי יצא מן המכונית והלך לקראת המערער וחברו, לא היה בידו דבר, ואילו כשחזר אל המכונית היו הסמים בידו. יצוין כי מפקח אמיר, שעקב אחר מיפגשם של המערער וטמיר עם סעדי, התרשם כי היה זה דווקא טמיר (ולא המערער) אשר העביר את חבילת הסם לסעדי. ומנימוקי הכרעת הדין עולה, כי בית המשפט הסתפק בקביעה כי היו אלה המערער וטמיר שמסרו לסעדי את הסם שנתפס ברשותו, ולא ראה כל צורך לקבוע מי משניהם ביצע את פעולת המסירה.

אף לדידי, קביעה ישירה ומפורשת כזאת כלל לא נדרשה, שכן, בנסיבות העניין, אף בלעדיה ניצבת הרשעתו של המערער על תשתית ראייתית מוצקה. נמצא שגם אם מניחים, בדרכו של הסניגור המלומד, כי הסניגור שייצג את המערער לפני הערכאה הראשונה לא עשה כל שהיה יכול ומצופה לעשות, אין כל מקום לחשש שהגנת המערער לגופה נתקפחה.

7.המסקנה המתבקשת מן האמור היא שדין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

בערעור החלופי כנגד גזר הדין אין מאומה. למערער, שנמצא אשם בעבירות חמורות של סחר והחזקה בכמויות ניכרות של סם מסוכן מסוג הירואין, מספר לא מבוטל של הרשעות קודמות, רובן בעבירות סמים. והעונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי, תוך שבגזר הדין נמנו ונשקלו גם שיקולים לקולא, אינו חמור כלל ועיקר. נמצא שדין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט י' טירקל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.