בש"פ 9285/99 אימן כנאנה נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו335(א)(1)- לחוק העונשין, התשל"ז1977-, וכן עבירה של נשיאת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק הנ"ל.

על פי הנטען בכתב האישום, בין המתלונן לבין העורר, פרצה תגרה, שתחילתה בתנועה מגונה וקללה שהשמיע העורר לעבר המתלונן, שעה שחלף על פניו כשכל אחד מהם נוהג ברכבו. המתלונן המשיך בנסיעתו, ולאחר שעצר וחסם את רכבו של העורר, ירד מרכבו, וניגש אל העורר. המתלונן פנה אל העורר, שאל אותו מדוע זה קילל אותו ועשה לעברו תנועה מגונה, ואף היכה את העורר בפניו. לאחר הדברים הללו יצא העורר ממכוניתו, ומשסובב המתלונן את גבו אל העורר, דקר העורר את המתלונן בגבו. אל המקום הגיע כוח משטרתי, אך העורר נכנס אל מכוניתו ונמלט מן המקום, ולאחר מרדף נעצר על ידי הכוח המשטרתי.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים. בית המשפט המחוזי (השופט ז' הווארי) קבע כי קיימות ראיות לכאורה, וכי מסוכנותו של העורר מצדיקה את מעצרו עד לתום ההליכים. עוד קבע בית המשפט בהחלטתו, כי בנסיבות המקרה, התנהגותו חסרת הרסן של העורר מונעת אפשרות לחלופת מעצר. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה. בהחלטתה בערר קבעה השופטת ט' שטרסברג-כהן כי אף שמתקיימת עילת מעצר, יש מקום לחלופת מעצר. בהחלטה נאמר, כי בעברו אמנם ביצע העורר מספר עבירות מאותו סוג, אך הן בוצעו לפני מספר שנים, ונדונו בבית המשפט לנוער אשר לא הרשיע את העורר בגינן. לפיכך, אין ללמוד מהמעשה המיוחס לו כי זו דרכו ליישב סכסוכים ויש לראות באירוע, אירוע חד-פעמי על רקע פרובוקציה.

בעקבות החלטת בית משפט זה, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי כדי לקבוע חלופת מעצר. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי (השופט ז' הווארי) כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים, כשהתנאי העיקרי הוא, שהעורר ישהה במעצר בית בביתו של עבדאלליף יוסף חמאד בכפר מוקיבלה בשעות הלילה, החל מהשעה 19:00 ועד לשעה 6:00 למחרת בבוקר, וביתר שעות היממה לא יצא העורר מתחום הכפר מוקיבלה כלל וכלל "ולא יורשה לו כלל וכלל להיכנס לכפר יפיע או לעיר נצרת" (מקום מגוריהם של המתלונן ושל עדים נוספים). השופט ציין בהחלטתו כי "הרחקת המשיב מכפרו ומהעיר נצרת, זה השיקול המכריע כדי להפיג את החשש למסוכנותו של המשיב", וכוונתו, למסוכנות הנשקפת מהעורר להשפעה על עדים, המתגוררים, כאמור, ביפיע ובנצרת.

ב13.10.99- הגיש בא-כוח העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון מחדש בהחלטתו ביחס לתנאי שחרורו של העורר ממעצר. ביום 16.11.99, במהלך ביקור של שוטרי סיור תחנת עפולה בביתו של הערב, נמסר לשוטרים מפי הערב, כי העורר עזב את הבית ביום 18.10.99, בטרם נדונה בקשתו של העורר לעיון מחדש, ומאז לא חזר לשם.

בעקבות גילוי זה, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר וביקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים, וזאת בהתחשב בהפרת תנאי השחרור שנקבעו לו. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, ועצר את העורר. על כך הערר שבפניי.

בא-כוח העורר לא הכחיש כי העורר הפר את תנאי השחרור, אך טען כי בעקבות המעצר הנוכחי הבין העורר את משמעות ההפרה, הפיק לקחים, וכי מכיוון שמדובר במעידה ראשונה, ראוי להעניק לו הזדמנות נוספת טרם יוחזר למעצר.

בא-כוח המשיבה התנגד לערר. לטענתו, ההפרה שהפר העורר את תנאי השחרור הינה הפרה מהותית, וזאת משום שלב ההחלטה לשחררו לחלופה טמון באיסור להיכנס לתחומי יפיע ונצרת. לטענתו, העובדה כי העורר הפר את תנאי החלופה בו בזמן שבקשה מטעמו לעיון בתנאי השחרור הוגשה וטרם נדונה בבית המשפט, הופכת את ההפרה לחצופה עוד יותר, ושוללת הענקת הזדמנות נוספת לעורר.

שמעתי את טענות הצדדים, ושוכנעתי כי דין הערר להידחות.

אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעצור את העורר, ההפרה שהפר העורר את תנאי השחרור, אינה הפרה קלה שבוצעה באופן מקרי וחד פעמי, אלא הפרה מכוונת שנמשכה מעל חודש ימים, וזאת לא רק תוך יציאה מהמקום בו אמור היה העורר לשהות במעצר בית, אלא גם במעבר למקום שלגביו נאסרה כניסתו באופן מפורש. העורר אף הופיע בדיונים שהתקיימו בבית המשפט בתקופה שלאחר הגשת בקשתו לעיון חוזר בתנאי מעצרו, ולא ציין כלל את העובדה כי הוא יצא ממקום מעצרו ביום 18.10.99. מעשיו והתנהגותו של העורר, והעובדה שהופיע בפני בית המשפט לדיון בבקשתו תוך שהוא אינו מגלה שעשה דין לעצמו והפר ביודעין את תנאי השחרור שהוטלו עליו, מלמדים שהוא אינו ראוי עוד לאמונו של בית המשפט, אמון שעליו מבוססת האפשרות לשחרור בתנאי חלופה. משכך, צדק בית המשפט משעצר את העורר עד לתום ההליכים.

אשר על כן, הערר נדחה.