בש"פ 93/99 מדינת ישראל נ. ששון מיכאלוב

שני המשיבים עומדים לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה באישום של רצח. לפי כתב האישום פרצה קטטה במקום מגוריהם בקרית אתא, ביניהם לבין המנוח, ובמהלך הקטטה "שלף נאשם מס' 1 סכין שאותה הביא במהלך הקטטה בידיעת נאשם מס' 2 ודקר את המנוח מתוך כוונה לגרום למותו שלוש דקירות בקדמת בית החזה מימין, שתי דקירות בגבו ודקירה בברכו".

בית המשפט המחוזי, שנתבקש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, בדק את הראיות לכאורה, וקבע כי "אלה מצויות כנגד המשיבים למכביר". בין היתר, עדה בשם רחל, המכירה את המשיבים, ראתה אותה דוקרים את המנוח והודיעה על כך מיד למוקד המשטרה. לפיכך עלתה השאלה של חלופת מעצר. בא-כוח המשיבים הציע כי המשיבים יהיו נתונים במעצר בית מלא באילת. אך בית המשפט ציין כי חזקת המסוכנות הנובעת מן העבירה המיוחסת להם גבוהה במיוחד. הוא הוסיף ואמר: "בכאלה קיים חשש של ממש לשיבוש הליכי משפט. ידם שלהם, יכול גם ידם הארוכה, עלולה להיות מושטת קדימה, כדי לסלק מן הדרך כל אדם העלול להפליל אותם ולגרום להרשעתם בדין". לפיכך דחה בית המשפט את האפשרות של חלופת מעצר והורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים.

עכשיו חלפו תשעה חודשים למעצרם של המשיבים, מן היום בו הוגש כתב האישום, ומשפטם טרם נסתיים. לפיכך מבקשת המדינה כי בית משפט זה יאריך את מעצרם בתשעים ימים נוספים.

מסתבר כי עד כה נתקיימו שבע ישיבות הוכחה, בהן נשמעו רוב עדי התביעה. בית המשפט הדן במשפטם קבע מועדים לארבע ישיבות נוספות: 25.1.99, 2.2.99, 12.2.99 ו19.2.99-. כפי שנמסר לי היום, בעת הדיון, הישיבה שנקבעה ליום 12.2.99 בוטלה, ובמקומה נקבעה ישיבה ליום 15.3.99. בא-כוח המדינה הביע הערכתו כי פרשת התביעה תסתיים, אם לא בישיבה הראשונה מישיבות אלה, בישיבה השניה. אך בא-כוח המשיבים מטיל ספק בכך. הוא מציין כי עד כה טרם נשמעו שני עדי תביעה מרכזיים: רחל, שהיתה עדת ראיה, ואחד בשם יוסי מיארה, שכנראה ברח לחו"ל. לכן, לדעתו, המשפט עשוי להימשך עוד זמן רב.

בא-כוח המשיבים טוען כי אין הצדקה לכך שהמשיבים יהיו נתונים במעצר תקופה ארוכה כל כך. הוא טוען כי הכלל הרחב הוא שנאשמים צריכים להשתחרר מן המעצר בתום תשעה חודשים למעצר, מכל מקום אם אין הם נושאים באחריות להתמשכות משפטם, ובמקרה זה אין טענה כי המשפט מתמשך בגלל הנאשמים, אלא רק בגלל עומס העבודה המוטל על בית המשפט. לדבריו, עומס זה כבד ביותר, והוא גורם לכך שהארכת המעצר של נאשמים הנתונים במעצר תשעה חודשים, במקום שיהיה חריג, נעשה כלל, לפחות ככל שמדובר בבית המשפט המחוזי בחיפה. בית משפט זה, אומר בא-כוח המשיבים, כורע תחת הנטל, מקיים ישיבות גם בשעות של אחר-הצהרים ובימי שישי, והמצב הוא כלאחר יאוש. הוא מביא כדוגמה דברים שאמר בית המשפט המחוזי בחיפה לפני זמן קצר בת.פ. 282/98, לאחר שציין בהחלטתו שמן הראוי היה לקבוע באותו תיק ישיבות בחודשים ינואר, פברואר ומרץ, שכן הנאשמים נתונים במעצר, אך בגלל לחץ העבודה אין הוא מסוגל לקבוע ישיבות אלא מאמצע חודש אפריל, וכך אמר:

"מצאנו לנכון לנמק את הדברים באריכות כדי להתריע בפני מי שצריך להתריע על כך שריבוי התיקים המחייבים שמיעתם בהרכב בכלל, וריבוי התיקים בהם הנאשמים עצורים בפרט, אינו מאפשר בשום פנים סיום תיקים בהם הנאשמים עצורים תוך 9 חודשים, ואף לא בזמן ארוך יותר, כל עוד לא יכהנו בבית משפט זה מספר שופטים מספיק שיאפשר הקצאת ההרכבים במספר הדרוש לפי כמות התיקים".

אכן, הדברים נכוחים וכואבים, וגם בית משפט זה רואה, פעם אחר פעם, כיצד עומס העבודה המוטל על בית המשפט גורם להתמשכות הדיונים, ולא פעם הוא גורם להארכת המעצר של נאשמים מעבר לתשעה חודשים. אכן, המחוקק עשה דבר נאה כאשר קיצר את תקופת המעצר של נאשמים עד למתן פסק הדין מתקופה של שנה לתקופה של תשעה חודשים. אך אם המחוקק רצה לעשות גם דבר מעשי, ולא רק נאה, היה עליו להקצות את המשאבים הנדרשים כדי להגדיל את מצבת השופטים. בדומה לכך לגבי חובת הדיון בהרכב. אכן, המחוקק עשה דבר נאה כאשר קבע כי בעבירות מין ידון הרכב של שלושה שופטים. אולם מניין יבואו השופטים? אם המחוקק אינו מקצה משאבים להגדלה של מצבת השופטים, במידה המתחייבת מן הצורך לדון בעבירות מין בהרכב של שלושה, התוצאה הבלתי-נמנעת היא כי המשפטים יתמשכו זמן רב עוד יותר, ותקופת המעצר של נאשמים, לא רק בעבירות מין, תתארך ותלך. קל ומקובל להאשים את השופטים בהתמשכות המשפטים, אך החטאת בעניין זה אינה רובצת לפתחו של בית המשפט. לכן, כמו בית המשפט המחוזי בחיפה, אף אני רואה צורך להתריע על המצב הקיים ולזעוק, לא בפעם הראשונה, על הצורך שהממשלה והכנסת יחלצו לתיקונו.

השאלה היא מה המסקנה הנובעת, במצב הקיים, לגבי הארכת המעצר של נאשמים שכבר מלאה המכסה של תשעה חודשים למעצרם. אני מסכים עם בא-כוח המשיבים, הסומך גם על פסיקה שיצאה מבית משפט זה, כי הכלל הרחב הוא, על פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ועל פי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות מעצר - אכיפה), התשנ"ו1996-, שאין להאריך את המעצר של נאשם, הנתון במעצר כבר תשעה חודשים, אלא מטעם מיוחד. זהו אחד הביטויים של זכות היסוד של כל אדם לחירות הגוף, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו העלה אותו למעלה של זכות חוקתית. אך גם זכות חוקתית לא נועדה ואינה צריכה לשמש מכשיר או פתח לפגיעה באדם אחר או בציבור הרחב. לכן, עם כל הכבוד וההגנה לזכות זאת, אין בית המשפט מוכן לתת ידו לשחרור נאשם מן המעצר אם, לפי הערכתו, השחרור צופן סכנה רבה לציבור.

זהו, לפי הערכתי, המצב במקרה שלפנינו. עצם העבירה המיוחסת למשיבים, מצביעה על מסוכנות רבה. למשיב 1 יש גם עבר פלילי בעבירות רכוש וסמים. נוסף לכך יש חשש לשיבוש הליכי משפט. רחל, עדת תביעה מרכזית, מתחמקת ממתן עדות. העד יוסי מיארה כנראה ברח לחו"ל. ומעל כל אלה, אישום ברצח, שהוא כרוך בעונש של מאסר עולם, יוצר מעצמו חשש כבד שהנאשם יבקש להימלט מן הדין. צירוף הנסיבות והשיקולים מביא אותי לכלל החלטה שראוי לאשר הארכת מעצרם של המשיבים כמבוקש.

אני מקווה שניתן יהיה לסיים את המשפט בתקופת ההארכה. ארבעת המועדים שנקבעו על ידי בית המשפט להמשך המשפט יספיקו, לפי ההערכה, לסיום פרשת התביעה ותחילת פרשת ההגנה. אך נראה כי הם לא יספיקו לסיום פרשת ההגנה. עדיין יש אפשרות להוסיף מועדים בתקופת ההארכה, ואני מקווה שבית המשפט המחוזי יצליח, על אף כל העומס שהוא נתון בו, לקבוע מועדים נוספים במידה הנדרשת לסיום המשפט תוך תקופת ההארכה. לצורך זה אני פונה אל באי-כוח הצדדים כדי שיפנו יחדיו אל בית המשפט, יבקשו הוספת מועדים ויעשו כמיטב יכולתם להתאים את לוח הזמנים שלהם לצורכי המשפט.

לסיכום, אני מאריך את המעצר של שני המשיבים בתשעים יום מיום 14.1.99, או עד למתן פסק דין במשפטם, לפי המועד המוקדם יותר.