בש"פ 9304/00 פריד ג'אבר נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר 1 (להלן: העורר ) הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירות של החזקת נשק ואביזרי נשק שלא כדין, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ונהיגה ללא רשיון. בד בבד, הוגשה אף בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

ביום 6.1.2000 נדונה בקשת המעצר. במהלך הדיון הגיעו הצדדים לכלל הסכמה כי העורר ישוחרר, בתנאי שלא יצא מביתו עד תום ההליכים אלא בליווי מלווים מוסכמים, ובתנאי שיפקיד ערבון בסך 10,000 ש"ח, וכן ערבות עצמית ושני כתבי ערבות של צדדים שלישיים בסך 50,000 ש"ח כל אחת. בית המשפט (כב' הנשיא א' כהן) נתן תוקף של החלטה להסכמה זו.

העורר ושני הערבים, הם העוררים 2 ו3- שלפנינו (להלן: הערבים ), חתמו על כתב הערובה בו ביום, והעורר שוחרר ממעצרו.

2.ביום 23.1.2000 הגישה המשיבה בקשה (להלן: הבקשה הראשונה ), במסגרתה נתבקש בית המשפט להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, וכן להורות על חילוט הערבויות הכספיות. הבקשה הוגשה משנתברר כי העורר הפר את תנאי שחרורו בכך שיצא מביתו פעמיים, בלא שנלווה אליו אחד המלווים המוסכמים שקבע בית המשפט. באחד המקרים אף נהג העורר ברכב ללא רשיון נהיגה בר תוקף.

הבקשה לעצור את העורר נדונה ביום 25.1.2000 בבית משפט השלום. באותו מעמד לא נדון עניין חילוט הערבויות, והערבים כלל לא נכחו בדיון. בית המשפט (כב' סגן הנשיא א' בן-דור) הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים (להלן: ההחלטה הראשונה ). ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה.

3.ביום 27.1.2000 הגישה המשיבה בקשה חדשה לחילוט הערבויות (להלן: הבקשה לחילוט ערבויות ). לאחר קבלת סיכומי הצדדים בכתב, נעתר בית משפט השלום (כב' הנשיא א' כהן) לבקשת המדינה, והורה על חילוט סכום ההפקדה, וכן על חילוט סך של 15,000 ש"ח מערבות העורר, וסך של 25,000 ש"ח מכל אחד מן הערבים (להלן: ההחלטה השניה ).

אף על ההחלטה השניה הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. בערר נטען כי הבקשה לחילוט ערבויות נבלעה בהחלטה הראשונה: משלא נענתה במסגרת החלטה זו, אין זאת אלא שנדחתה, ועל כן אין להזדקק לה. עוד נטען כי העובדה שהבקשה הראשונה והבקשה לחילוט ערבויות, נידונו בפני שני שופטים שונים בבית משפט השלום, סותרת את הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –

מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים ), ואף מטעם זה מנוע בית המשפט מלדון בבקשה. לגופו של ענין, הופנה הערר כנגד גובהו של הסכום שחולט מכל אחד מן הערבים.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' כהן) קבע כי פרוטוקול הדיון בבקשה הראשונה מלמד כי נושא הערבויות לא נדון כלל, ומשכך לא היתה מניעה מלדון בו במסגרת ההחלטה השניה. אשר לעובדה שהדיון התקיים בפני שני שופטים שונים, נפסק כי "מקום שהעניין לגופו סובל פיצול, כי אז אין נפקא מינה אם מותב אחד הוא שדן בכל חלקיו או מותבים אחדים". עם זאת, נעתר בית המשפט לערר במובן זה, שמצא לנכון להפחית את סכום הערבון שחולט, והורה על חילוט סך של 10,000 ש"ח בלבד מן העורר, וסכומים בסך 15,000 ש"ח בלבד מן הערבים.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שלפנינו.

4.העוררים חוזרים היום על הטענות שהעלו בפני בית משפט קמא. ראשית, טוענים הם כי שופט הדן בעניין מעצרו של משוחרר בערובה שהפר את תנאי השחרור, הוא לבדו מוסמך להורות על חילוט הערובה. העוררים סבורים כי לשונו של סעיף 51 לחוק המעצרים - הקובע כי "שופט הדן בעניינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שייקבעו" - היא הנותנת כי לכך כיוון המחוקק. העותרים מוסיפים וטוענים כי לאחר שנדון עניין המעצר, מנוע היה בית המשפט מלחדש את הדיון בעניין חילוט הערובה, שכן העורר כבר קיבל את עונשו קודם לכן על ידי מותב אחר. לשיטתם,

מאחר שההחלטה בדבר ביטול השחרור בערובה ואף ההחלטה בדבר חילוט הערובה, הן, שתיהן, החלטות עונשיות, אין זה ראוי ואין זה צודק לפצל את הדיון בהן בין שני מותבים. לבסוף, עותרים העוררים להפחית עוד את סכומי הערבות לחילוט שקבע בית המשפט המחוזי, זאת בהתחשב ביכולתם הכלכלית של הערבים, באופי ההפרה, שהינה, לטענתם, הפרה "טכנית" בתום לב, וכן בעובדת זיכויו של העורר, בפסק הדין הסופי, ממרבית האישומים שהיו תלויים כנגדו.

5.באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. אין בידי לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי העוררים, לפיה מנוע בית המשפט מלפצל את הדיון בין שאלת העיון החוזר בעניינו של משוחרר בערובה שהפר את תנאי שחרורו - לפי סעיף 52(א) לחוק המעצרים, לבין שאלת חילוט הערבויות שניתנו להבטחת תנאים אלה - לפי סעיף 51 לחוק. אכן, לעתים, וכפי שארע במקרה הנדון, מכתיבה המציאות את הצורך לקיים דיון נפרד בעניינים האמורים: בעוד שעשויה להתקיים דחיפות לחדש את מעצרו של נאשם שהפר את תנאי שחרורו, הרי שבירור יכולתם הכלכלית של הערבים האחרים אינו מחייב דיון דחוף, ועל כן יכול שיתקיים במועד מאוחר יותר. זאת ועוד זאת: הנחתו של העורר כי ההליכים נשוא דיוננו הם עונשיים באופיים, אינה מקובלת עלי. הליכי המעצר עקב הפרת תנאי השחרור כמו גם חילוט הערבויות, נועדו בעיקרם להגשים תכלית של מניעה ושל הרתעה. התוצאה "העונשית" של הליכים אלה עשויה להתלוות להגשמת התכליות האמורות, אך אין היא מטרה בפני עצמה. על כן אין מקום לטענה כי העורר "נענש" פעמיים.

6.אשר לגובהם של סכומי הערבויות שנקבעו לחילוט, הרי שבית המשפט המחוזי מצא לנכון להפחית מסכומי החילוט שקבע בית משפט השלום, והורה על חילוט סכום שהוא פחות משליש סכום הערבות עליו חתמו הערבים. בהתחשב בחומרתן של נסיבות הפרת תנאי השחרור בערובה, לא מצאתי לנכון להתערב בהוראה זו.

הערר נדחה.