פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
9307/07
בפני:
כבוד השופט י' אלון
העורר:
אילן כוכבי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על מעצר עד תום ההליכים – החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק
ב"ש 22107/07 שניתנה ביום 28.10.07 על ידי כבוד השופט ב' אזולאי
תאריך הישיבה:
כ"ז בחשון התשס"ח (8.11.07)
בשם העורר:
עו"ד מיכאל בוסקילה
בשם המשיבה:
עו"ד אבי וסטרמן
החלטה
1.
העורר עומד לדין בבית משפט השלום באשקלון בעבירה של הפרת צו בית משפט לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין. כתב האישום הוגש ביום 26.5.07. על פי הנטען, הגיע המשיב בליל 27.5.07 בשעה 23:15 לדירת גרושתו באשקלון, דפק בדלת, אמר לה: "חנה, תפתחי זה אני, אני רוצה לראות את הילדים, אני רגוע". הוא עשה זאת שעה שעוד ביום 10.3.05 הוצא נגדו בבית המשפט לענייני משפחה צו מניעה האוסר עליו להמצא ברדיוס של 100 מטר
מדירתה הנ"ל של גרושתו.
ביום 27.6.07, לאור "העדר הצעה קונקרטית לחלופת מעצר ובלב לא קל", הורה בית משפט השלום (כב' השופט א' אינפלד) על מעצרו עד תום ההליכים.
בית משפט השלום (כב' השופט ר' בן-יוסף) הורה על שמיעת התיק בפגרת בית המשפט ביום 30.8.07. אותו היום העידו כל עדי התביעה, למעט הפסיכיאטר המחוזי, זאת על אף שהוזמן כדין להעיד. הדיון נדחה ל-23.10.07 לשמיעת עדות הפסיכיאטר המחוזי, וגם הפעם הוא לא הופיע למתן העדות. בית משפט השלום דחה המשך הדיון ל-23.12.07. אולם לאור הדחיות הרבות, נוכח טיבו של האישום ולאור עדותה של המתלוננת לנסיבות העבירה ("הוא נקש בדלת, לא השתגע או משהו, היה רגוע, לא בכוח"), החליט בית המשפט להורות על שחרור העורר בתנאי ערובה של מעצר בית בביתו.
המדינה עררה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט קמא (סגן הנשיא ב' אזולאי) קיבל את הערר, וקבע כי נוכח המסוכנות עליה עמד שרות המבחן בתסקיר המעצר שהוגש עובר לבקשה המקורית למעצר עד תום הליכים (במאי 2007), לא היה מקום להורות על שחרור בערובה בטרם ייערך תסקיר מעצר חדש. בית המשפט קמא הורה איפוא על המשך מעצרו של המשיב ועל החזרת הדיון בשאלת שחרורו בערובה לבית משפט השלום לאחר שיוגש תסקיר המעצר החדש.
על החלטה זו הערר שבפני.
2.
לאחר שעיינתי בערר על נספחיו ושמעתי טענות הצדדים, מוצא אני כי דין הערר להתקבל.
אין כמובן להקל ראש בעבירה המיוחסת לעורר, אולם הליכי משפטו אמורים היו להסתיים עוד ביום 30.8.07. הם לא הסתיימו עקב אי התייצבות הפסיכיאטר המחוזי למתן עדות. הם יכולים היו להסתיים במועד הנדחה, 23.10.07, אולם גם הפעם לא הופיע הפסיכיאטר המחוזי להעיד.
בהינתן טיב העבירה המיוחסת לעורר ורמת הענישה הנהוגה לעבירות אלה, הדעת אינה נותנת השארתו במעצר ארבעה חודשים נוספים (מ-30.8.07 עד לישיבה הבאה 6.12.07) אך ורק מחמת כך שהפסיכיאטר המחוזי לא מצא לנכון, פעמיים, להתייצב בבית המשפט למתן העדות אליה הוזמן.
בית משפט השלום נתן החלטתו לשחרור בערובה לאחר שהמתלוננת העידה בפניו – כמפורט לעיל – ומתוך כך קבע כי:
"נסיבות המקרה אינן מצביעות על מסוכנות המצדיקה מעצר בשלב זה (23.10.07), להבדיל מהשלב בו הוגשה הבקשה למעצר (מאי 2007). הנני מניח שהשופט שהחליט לעוצרו עד תום ההליכים סבר שהמשפט יסתיים מוקדם הרבה יותר".
בנסיבותיו המיוחדות של עניין זה ונוכח התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית, נראית לי עמדתו של בית משפט השלום כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתו האמורה.
לאור זאת, אני מקבל את הערר ומורה כי העורר ישוחרר ממעצרו בתנאי השחרור בערובה כפי שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום באשקלון (ת"פ 659/07) מיום 23.10.07.
ניתנה היום, כ"ח בחשון
התשס"ח (9.11.2007).
ש
ו פ ט