בש"פ 9320/00 מרדכי שמביקו נ. מדינת ישראל

לעורר דוכן לממכר אבטיחים בשוק מחנה יהודה בירושלים. ביום 30.7.2000 נדקר המתלונן זיאד חנאוי מסכינו של העורר. הוא נפצע בבטנו, אושפז בבית החולים, ונזקק לניתוח.

תחילה, סיפר אותו חנאוי כי הדקירה באה שלא במשים, בשל תנועה לא זהירה או בשל נפילתו שלו, של חנאוי, אל עבר הסכין, כתיאורו אז. אלא שזמן קצר לאחר מכן חזר בו מגרסה זו והסביר כי הוא נתבקש ליתן אותה בתמורה לכך שהעורר התחייב לשאת בהוצאות האשפוז שלו. בעדותו המאוחרת יותר סיפר המתלונן חנאוי כי הדקירה מכוונת היתה.

משנתבקש מעצרו בבית המשפט המחוזי, מצא בית המשפט כי קיים סיכוי סביר להוכחת אשמתו של העורר, ולדחיית טענתו כי המדובר בתאונה. בית המשפט המחוזי קבע כי קמה עילת מעצר במקרה זה, אך קיבל את המלצת שירות המבחן, שהציע להמיר את המעצר בחלופה, שבין תנאיה יקבע כי העורר לא יצא את ביתו.

בית המשפט סבר כי הגבלת תנועותיו של העורר, כאמור, בפיקוח של שירות המבחן ושל בני משפחתו, יפיג את החשש מפני הסתבכות נוספת במעשה אלימות. בקשה של העורר לעיין מחדש בהחלטה, נדחתה.

כנגד החלטה זו האחרונה מופנה הערר. העורר טוען כי תנאי השחרור מונעים ממנו לצאת לעבודתו בשוק ואיסור זה מהווה נטל קשה עליו ועל משפחתו. הוא חוזר על טיעוניו כי המדובר בתאונה בלבד.

לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. מן התסקיר שהגיש שירות המבחן ניתן ללמוד על הקושי הקיים אצל העורר לשלוט על התנהגותו ולמתן את תוצאות כעסיו, והחשש שהובע בהחלטת בית המשפט המחוזי הוא עדיין חשש של ממש. גיליון ההרשעות של העורר אך מחזק את החשש הזה. פרשת התביעה במשפט עומדת להסתיים בעצם הימים האלה, וניתן על כן להניח גם כי המשפט יסתיים בתוך זמן קצר.

בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.