בש"פ 9322/06 מוריס יעקובוב נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 92893/06 מיום 29.10.06, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 335(א)(1) ו-333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

לפי הנטען בכתב האישום, חזרו העורר, כבן 68, ובנו ארתור יעקובוב (להלן: המתלונן), מאירוע משפחתי לביתו של העורר. במהלך הנסיעה, התעורר ויכוח בין השניים, אשר נמשך על ספסל ליד בית העורר. תוך כדי הויכוח, הטיח המתלונן בעורר דברים קשים, ואף תקף אותו בידיו. תוך כדי הויכוח, רץ המתלונן למכוניתו ושלף משם סכין, חזר לספסל ונופף בו לעיני העורר ואמר לו "יותר טוב שתהרוג אותי" ו-"תדקור אותי אם אתה גבר". העורר בתגובה לקח את הסכין מידי המתלונן, ונעץ אותו בליבו. כתוצאה מהדקירה, נגרם למתלונן פצע חמור והוא איבד דם רב ונזקק לניתוח.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

לאחר שבא-כוח העורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, הורה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) על קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר וכן על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, לשם בחינתה של חלופת מעצר. עם קבלת אלו, קיבל בית-המשפט את הבקשה ופסל את חלופת המעצר המוצעת בבית אחד מבניו האחרים של העורר. בעשותו כן, קבע בית-המשפט, כי "האדם הנוקב סכין בגוף אדם אחר, הינו אדם שהמסוכנות מובנית בתוכו. מסוכנות טבועה, מסוכנות העלולה לפרוץ בכל רגע נתון.. בענייננו, הדברים מודגשים פי כמה. המשיב דקר את בנו..".

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, ניתן לאיין את מסוכנותה של העורר בחלופה המוצעת, בשים לב לכך שהעורר הינו אדם מבוגר וחולה, הנזקק למקל בהליכתו ובעל תנועות איטיות וכבדות. כן טוען בא-כוח העורר, כי המדובר במשפחה נורמטיבית והעורר עצמו, זו לו הפעם הראשונה בה תקף אדם כלשהו. לטענתו, מדובר במקרה חד-פעמי שהתרחש על רקע של מצוקה קשה, פערים תרבותיים עמוקים והשפעה של אלכוהול על העורר והמתלונן כאחד. העורר לא רצה לגרום לכל פגיעה, ואף התפייס זה מכבר עם בנו. כן טוען הוא, כי משפחתו של העורר מודעת ומוכנה לעשות את מירב המאמצים בכדי לשמור על תנאי חלופת מעצר מתאימים. בנסיבות אלו, טוען הוא, לא נשקפת כל סכנה מאת העורר למאן דהו ועל-כן יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ונימוקיה. לטענת בא-כוחה, אך בנס לא נגרמה תוצאה קטלנית ממעשה זה של העורר, אשר הינו אכזרי בצורה חמורה ביותר. כן מפנה בא-כוח המשיבה לחוות הדעת הפסיכיאטרית, הקובעת, כי העורר לא סבל ממחלה נפשית והיה מודע למעשהו ולתוצאותיו, באומרו, כי אם היה המדובר באדם אחר ולא בבנו, היה מסוגל "לגמור אותו", כלשונו. נוכח האמור, טוען הוא, לא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר ויש להותירו במעצר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מנוס מלדחות את הערר.

אין כל ספק, ובא-כוח העורר לא חלק על כך, כי מקרה זה מקים עילת מעצר, לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) תשנ"ו-1996 ואף לפי השכל הישר. השאלה בפניי נוגעת כולה לחלופת המעצר הספציפית שהוצעה, האם יכולה היא לאיין את מסוכנותו.

מסכים אני, עם דבריו של בית-המשפט המחוזי, כי המדובר במסוכנות ברמה גבוהה ביותר. אדם אשר בשעת זעם, נוטל סכין, ומתוך הכרה מלאה נועץ אותו בליבו של בנו, הינו אדם אשר האחריות לשלום הציבור מחייבת שלא ליתן בו אמון. בנוסף, הצביעו חוות הדעת הפסיכיאטרית ותסקיר שירות המבחן על הרקע התרבותי של העורר, לפיו הוא, כראש המשפחה והמבוגר, זכאי לכבוד ושליטה מוחלטת על בניו ומשפחתו. בנסיבות אלו, קשה בעיניי לראות כיצד יוכלו הם להוות חלופת מעצר הולמת, בעלת יכולת הרתעה אפקטיבית. מודע אני למצבו הרפואי והנפשי הקשה של העורר ולנסיבותיו האישיות, אשר הובילו את בית-המשפט המחוזי לבקש דעתם של הגורמים המקצועיים בעניינו. יחד עם זאת, אין בנסיבות אלו כשלעצמן סיבה מספקת לשחרורו, כאשר נשקפת ממנו סכנה לסובבים אותו, ואף למשפחתו הקרובה, כפי שהוכיח במעשיו. בנוסף, נוכח הודאתו של העורר במעשים המתוארים בכתב האישום, לא צפוי המשפט בעניינו להיות ארוך במיוחד ועל-כן הפגיעה בו תהיה מועטת, יחסית לנזק העלול להיגרם משחרורו.

אשר-על-כן, הערר נדחה. אני מורה, כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו בת.פ 40245/06 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. שירות בתי הסוהר מתבקש לתת את תשומת ליבו למצבו הרפואי הקשה של העורר, וליתן לו את כל הטיפול הדרוש לבריאותו בגוף ונפש במשך תקופת המעצר.