בש"פ 9357/96 הר סלוין דוד נ. הר לאה

זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור אשר בפני.

3.סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953, קובע כי כל ענין הכרוך בתביעת גירושין יהא בסמכותו היחודית של בית הדין הרבני . מטרת הסעיף היתה להעניק לבית הדין סמכות להכריע בכל עניני הגירושין תחת קורת גג אחת (וראו בענין זה א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (תל אביב, תש"ן) 49; א' מעוז "על הכריכה בתביעת הגירושין" עיוני משפט יד (התשמ"ט) 101, 102). על מנת למנוע את ניצולה לרעה של הכריכה על ידי בעל, שכל מטרתו חסימת דרכה של אשתו אל בית המשפט האזרחי, פיתחו בתי המשפט את ה"מבחן המשולש": על מנת שיהא בכריכה כדי לשלול את סמכותו בית המשפט האזרחי, צריכה תביעת הגירושין להיות כנה, על ענין המזונות להכרך בה כדין, וכן צריך כי כריכת המזונות בתביעת הגירושין תהא כנה (ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי פ"ד לד(4) 155, 157).

עניננו בתנאי הראשון - כנותה של תביעת הגירושין. תנאי זה בא למנוע הגשת תביעה על ידי בעל שאינו מתכוון להתגרש, וכל מטרתו למנוע מהאשה להגיש תביעת מזונות בבית המשפט האזרחי. כפי שנפסק מפיו של השופט זילברג:

"אם התביעה היא רק 'כסות עיניים' להשמיט את הסמכות מתחת לרגלי בית המשפט האזרחי, אין היא מצליחה בהשמטה זו, ובית המשפט המחוזי עדיין מוסמך לדון בתביעת מזונות שהוגשה אליו לאחר מכן." ע"א 120/62

מאירוביץ' נ' מאירוביץ' פ"ד טז 2514, 2517; מעוז במאמרו עמוד 103, א' שינבוים ב' דון יחייא דיני מזונות (כרך ב', תשמ"ה) 471

4.לטעמי, לא ניתן לומר שתביעת הגירושין שהגיש המבקש לא היתה כנה, וכי כל תכליתה של תביעתו היתה למנוע מהמשיבה את הגשת תביעת המזונות. מקריאת כתבי הטענות שהוגשו בפני בית הדין ובית המשפט קמא עולה כי אין זה המשבר הראשון הפוקד את חיי הנישואין של בני הזוג. מכתב התביעה של המשיבה עולה כי עוד כששהו בני הזוג בדרום אפריקה הגיש הבעל תביעת גירושין, ואילו האשה חזרה בגפה לישראל. כמו-כן עולה מכתב התביעה כי בעקבות הסכסוך הנוכחי, עוד קודם להגשת התביעה, עזב המבקש את דירת בני הזוג.

לנתונים אלו יש לצרף את התביעה לשלום בית שהגישה האשה. עצם הגשת התביעה מעיד על כך שיחסי בני הזוג עלו על שרטון, ויש בכך, יחד עם שאר נסיבות הענין, כדי להצביע על כנות תביעתו של הבעל. כפי נפסק בעבר:

"בנוהג שבעולם, אין תביעה לשלום בית מוגשת לבית-דין אלא אם השלום אינו שורר בבית ; ועצם ההתדיינות היזומה בידי האשה מעידה לכאורה על תביעת הגירושין של הבעל שאמנם כנה היא : זו מבקשת לה מבית-הדין בשל חוסר שלום הבית סעד פלוני, וזה מבקש לו מבית-הדין בשל אותה העילה עצמה סעד של גירושין. נראה לי שמקום שהאשה היא אשר החלה מיזמתה בהתדיינות עם בעלה בבית-הדין הרבני, בטענה שאין השלום שרוי ביניהם, לא תוכל, בדרך-כלל, להישמע לאחר מכן בטענה שתביעת הגירושין של בעלה נגדה אינה כנה." (ע"א 14/75 ברטל נ' ברטל פ"ד כט(1) 810, 811.

בית המשפט קמא פסל את שימושו של הבעל בתביעת האשה לשלום בית בהסתמך על כך שהבעל לא פרט מה רע מצא באשה, וכן לא נימק בצורה מספקת את תביעתו לגירושין. לטעמי, העדר הפירוט בנסיבות המקרה אינו מלמד על חוסר הכנות של התביעה. יודגש, כי בית המשפט קמא לא נדרש לבחון ולהעריך את סיכויי תביעת הגירושין. זוהי מלאכתו של בית הדין הרבני. כל שעל בית המשפט לבדוק הוא אם כתב התביעה שהגיש הבעל לבית הדין מעלה נימוקים לכאורה לתביעת הגירושין, שאם יוכחו יבססו עילה לגירושין. העילה לכאורה היא המחזקת את הטענה בדבר כנות התביעה:

"המערער בתביעת הגירושין טוען טענות שונות לגבי התנהגות אשתו. השאלה איננה אם האשה מכחישה טענות אלה, ומה סכויי התביעה. בית המשפט התיחס לטענות האשה והכחשותיה. אין לכל אלה חשיבות על מנת לקבוע אם הבעל הגיש תביעתו לגירושין בכנות - בהביאו נמוקים לכאורה לדרישת הגירושין. ובנסיבות ענין זה אין בית המשפט צריך לשקול מה סכויי תביעת הגירושין" (ע"א 198/82 דותן נ' דותן פ"ד לח(1) 1, 3 וראו בענין זה גם גבעולי הנ"ל בעמוד 158)

5.חיזוק נוסף לכנות תביעת הגירושין של המבקש בא דווקא מדברי המשיבה, אשר טענה בתצהירה כי הבעל נתן עינו באחרת. דברי האשה מחזקים את הטענה כי לא לחינם הגיש הבעל את תביעת הגירושין, והוא אכן מעונין בסיום הנישואין. אמנם המבקש לא העלה טענה זו מיוזמתו, וטעמיו עימו, אך אין בכך כדי להצביע על העדר כנות מצידו. על כן לא נראית לי קביעת בית המשפט קמא, כאילו היה על המבקש לפרט בכתב תביעתו את מערכת היחסים עם האשה האחרת, אם אכן היתה מערכת יחסים כזו.

די בנימוקים אלו כדי לבסס את המסקנה כי תביעתו של המבקש כנה.

6.המבקש העלה טענה נוספת לפיה האשה היתה מעונינת בעבר בגירושים, ואף ניהלה עימו משא ומתן לקראת הגירושין. בית המשפט קמא דחה את בקשת המבקש, בין היתר, בנימוק שהמשיבה הכחישה טענה זו בתצהירה, והמבקש לא חקר אותה על תצהירה זה. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה לאיזה תצהיר התכוון בית המשפט. המבקש טוען כי מדובר בתצהיר שהגישה המשיבה לאחר הדיון, תצהיר המתייחס לשאלת הסמכות. ומכיוון שתצהיר זה הוגש לאחר הדיון, לא יכול היה המבקש לחקור את האשה אודותיו. המשיבה טוענת כי מדובר בתצהיר המאמת את התביעה למזונות, ועל כן יכול היה הבעל לחקור את האשה על תצהירה. בין אם נקבל את גרסתו של המבקש ובין אם נקבל את גרסת המשיבה, מתבקשת אותה תוצאה. עיינתי בתצהירה של המשיבה ובתביעת המזונות שהגישה ולא מצאתי בהם הכחשה של טענת הבעל, כי האשה ניהלה עימו בעבר מו"מ לקראת גירושין בתביעת המזונות אין כלל התיחסות לטענות הבעל, ואילו בתצהיר המשלים לענין הסמכות מתרכזת המשיבה בענין האשה האחרת.

7.המסקנה היא שלא היה מקום לפסוק כי תביעתו של הבעל לגירושין אינה כנה. על כן, תידון הבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל, החלטת בית המשפט מתבטלת, ונקבע בזה שבית הדין הרבני קנה סמכות לדון במזונות המשיבה, ועל כן בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בה. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך 3,000 ש"ח.