בש"פ 936/99 מדינת ישראל נ. עמרם כהן

לפניי בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, בשישים ימים, שמניינם מיום 15.2.99, או עד למתן פסק-דין במשפטו, בתפ"ח 3064/97 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, לפי המוקדם מבין המועדים.

המשיב עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום, שהוגש נגדו ביום 24.6.97, כולל שלושה אישומים שעניינם בביצוע עבירות אינוס, איומים, כליאת שווא והדחה בחקירה. על-פי הנטען, במהלך החודשים מאי ויוני 1997, אנס המשיב בשלוש הזדמנויות שונות את אשתו. במהלך כל אותה תקופה מנע ממנה לצאת מדירתם. כן איים עליה, כי אם תפנה למשטרה, יהרוג אותה, ובאחת ההזדמנויות אף ציין, כי ירצח אותה, כשם שרצח את אשתו הראשונה.

עם הגשת כתב האישום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המאשימה והורה לעצור את המשיב עד לתום בירור המשפט. ואולם, משחזרה בה אשת המשיב מתלונתה נגדו, הסכימה התביעה לשחרורו בערובה ובתנאים מגבילים, בכללם איסור "להיות בקשר או ליצור קשר עם אשתו במישרין או בעקיפין עד תום ההליכים", כשאיסור זה כולל גם הרחקה מדירת המגורים של המשפחה. בפועל שוחרר המשיב מן המעצר ביום 4.7.97, היינו אחד-עשר ימים לאחר הגשת כתב האישום נגדו. ביום 23.5.98, סמוך למועד שקבע בית המשפט לשמיעת עדות המתלוננת, הפר המשיב את תנאי השחרור, בכך שנכנס לדירת המגורים ובנוכחות ילדיו הקטינים איים על המתלוננת, ניסה לחנוק אותה והשליך לעברה את מדריך הטלפון. כמו-כן ניתק את חוטי הטלפון ונטל עמו את מפתחות הדירה. בשל הפרת תנאי השחרור נעצר, ובמסגרת בקשה לעיון חוזר החליט בית המשפט המחוזי לעוצרו עד תום ההליכים. במקביל הוגש נגדו כתב אישום נוסף, לבית-משפט השלום, בגין אירועי יום 23.5.98. ביום 10.12.98 הורשע המשיב בכל העבירות שיוחסו לו לפי כתב האישום שהוגש לבית-משפט השלום. נגזר עליו עונש מאסר. שמונה חודשים מתוך תקופת המאסר הם מאסר ממש, ועל-פי גזר הדין נמנה מאסר זה מיום 23.5.98, מועד מעצרו על-ידי המשטרה בעקבות אירועי אותו יום.

במקביל התנהל משפטו של המשיב לפני בית המשפט המחוזי. בתאריך 9.6.98 סיימה התביעה את פרשת ראיותיה, אך משפיטר המשיב את סניגורו הממונה והשתהה במינוי סניגור חדש, נאלץ בית המשפט המחוזי לדחות שוב ושוב את מועד השמיעה של פרשת ההגנה. לבסוף מונה עורך הדין יוסף פרידמן כסניגורו החדש של המשיב. פרשת ההגנה הסתיימה והוגשו סיכומי טענות בכתב. סיכומי הסניגוריה נמסרו לבית המשפט ביום 21.1.99. בעקבות זאת הועיד בית המשפט המחוזי את מתן הכרעת הדין במשפטו של המשיב ליום 3.3.99.

בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בשישים ימים נוספים סומכת על הטענה, שאם ישוחרר מן המעצר, עלול המשיב לסכן את שלומה של המתלוננת. טענה זו בדין יסודה. מסוכנותו של המשיב נלמדת בעליל הן מנסיבות העבירות שבעטיין הובא לדין והן מהפרתו את התנאים שבהם שוחרר מן המעצר, כאשר בניגוד לצו ההרחקה שב לדירת המגורים, תקף את אשתו ואיים עליה. לא למותר לציין, שלחובת המשיב הרשעות קודמות. כן יצוין, כי בשנת 1970 הוגש נגדו כתב אישום באשמת רצח אשתו הראשונה, אלא שהמשיב נמצא אז בלתי כשיר לעמוד לדין ואישום זה בוטל.

ניהול ההליך לפני בית המשפט המחוזי היה תקין וסדיר. אלמלא נאלץ בית המשפט המחוזי לדחות את המשך הדיון שוב ושוב, עקב הודעת המשיב שהוא מפטר את סניגורו, קרוב להניח שמשפטו של המשיב עשוי היה כבר להסתיים. כן יצוין, שרוב תקופת מעצרו של המשיב בגין כתב האישום הנדון נזקף על-חשבון עונש המאסר הממשי שגזר עליו בית-משפט השלום.

בשולי הדברים אעיר: בפתח הדיון לפניי הודיע המשיב, כי לאחרונה החליט לפטר גם את סניגורו, עורך הדין פרידמן. מר פרידמן, שהתייצב לדיון על-פי הזימון שקיבל מבית המשפט, אישר בפניי, כי לאחר שהגיש לבית המשפט המחוזי את סיכומי הטענות בכתב מטעם ההגנה, טילפן אליו המשיב והודיע לו שהוא מפטר אותו. שאלתי את המשיב אם הוא מבקש שימונה לו סניגור אחר לצורך ייצוגו בבקשת המדינה שלפניי. תשובתו היתה, שהוא מבקש לטעון לעצמו, והגיש לי צרור ניירות בכתב ידו, שבהם פרס את טענותיו. קראתי את טענותיו ולא מצאתי, כי יש בהן כדי לסתור את עמדת המדינה, בדבר הסיכון שהמשיב טומן לשלומה של המתלוננת, ושהמעצר חיוני למניעתו.

בקשת המדינה מתקבלת וניתן בזה צו להאריך את מעצרו של המשיב כאמור בפתח ההחלטה.