בש"פ 9362/06 ספיאן מסוודה נ. מדינת ישראל

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו מספר עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר ניהל במשך השנים 2005-2006 עסק להסעת שוהים בלתי חוקיים מחוץ לישראל אל מקומות שונים ברחבי הארץ.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בירושלים בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 31.1.2006, קיבל בית-משפט השלום (כבוד סגנית-הנשיא ר' פרידמן פלדמן) את הבקשה בקובעו, כי קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה המקימות עילה למעצרו וכי מכיוון שמדובר בפעילות ניהולית בעיקרה, שניתן לבצעה גם באמצעות אחרים במהלך מעצר בית, לא ניתן לשחררו לחלופת מעצר.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

ביום 6.3.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' חבש) את הערר והורה על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בביתו, בערבותם של שני ערבים, תוך הפקדת סך של 15,000 ש"ח בקופת בית-המשפט ובערבות עצמית וערבות צד ג' של העורר ושל הערבים בסך 25,000 ש"ח כל אחד ובנוסף תנאים מגבילים כמפורט בגוף ההחלטה.

העורר הגיש לבית-משפט השלום בירושלים בקשה לעיון חוזר בהחלטה לשחררו למעצר בית מלא, בבקשו כי יתאפשר לו לצאת לעבוד במהלך היום. בית-משפט השלום בירושלים (כבוד סגנית-הנשיא ר' פרידמן פלדמן) דחה את הבקשה, בקבעו כי מסוכנותו של העורר עדיין קיימת וכי יציאתו מן הבית עשויה להקל עליו לחדש את עסקו.

על החלטתו של בית-משפט השלום הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בירושלים. ביום 20.9.2006 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' סולברג) את הערר בקובעו, כי אין הצדקה להעדיף את חירותו של העורר במידה כזו שהציבור יועמד בסכנה לבטחונו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, העורר נקלע בשל המעצר למצב כלכלי קשה ביותר, אשר הביא אותו ואת משפחתו התלויה בו כמפרנס יחיד לסף רעב.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי השמתו של העורר בתנאי מעצר בית מלא הינו הרע במיעוטו וכי לא ניתן להוסיף ולהקל עמו בתנאי החלופה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לקבל את הערר ולהקל בתנאי מעצר הבית של העורר.

מבלי לגרוע מחומרתן של העבירות המיוחסות לעורר, נדמה שמתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות כי תינתן לעורר האפשרות לצאת את ביתו במהלך היום בכדי לעבוד, כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.

כפי שמורנו סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) תשנ"ו-1996, גם בהתקיים עילת מעצר מחויב בית-המשפט לבחור, בכל הנוגע למעצר עד תום ההליכים, בחלופת מעצר שיהיה בה משום פגיעה פחותה ככל הניתן בחירותו של הנאשם, ככל שהדבר ניתן בנסיבות העניין ובהתחשב במסוכנותו של הנאשם.

בענייננו, באיזון בין ההגנה על חירותו של העורר ובין החשש לפגיעה בשלום הציבור ובהתחשב במצבו של העורר ובכך שבמהלך שמונת החודשים בהם שהה במעצר בית מלא עד כה לא הפר את תנאי שחרורו, סבורני כי יש מקום לאפשר הקלה נוספת בתנאי השחרור שהוטלו עליו בזמנו, כך שתינתן לו האפשרות לעבוד ולפרנס את משפחתו.

העורר המציא לבית-המשפט תצהיר מטעם מעסיק בשם הישאם פייסל מסוודה, אשר על פיו הוא מוכן לקבלו לעבודה אצלו ותחת פיקוחו.

אשר-על-כן, הערר מתקבל. החלטתו של בית-המשפט המחוזי מבוטלת בזה. התיק יוחזר לבית-משפט השלום וזאת על מנת לקיים דיון במעמד הצדדים בעניין תצהירו של המעסיק המוצע כאמור לעיל ולשם מתן החלטה בעניין לפי שיקול דעתו.