בש"פ 9400/06 אבי עזיזה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 92449/06 מיום 5.10.2006, לפיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר ושבעה נאשמים נוספים הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום הכולל שבעה אישומים. המשיב מואשם באישום השני בלבד, המייחס לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), בצירוף סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה); עבירה של ניסיון ליבוא סם, לפי סעיף 25 לחוק בצירוף סעיף 13 לפקודה; וכן עבירה של עשיית עסקה אחרת בסם, לפי סעיף 13 לפקודה.

לפי הנטען בכתב האישום השני, המשיב, ביחד עם ארבעה נאשמים נוספים בתיק, קשרו קשר לייבא סמים מסוג קוקאין מקולוביה, כאשר נאשם 1 שימש כגורם המתווך בין שאר הנאשמים לבין הסוכן המשטרתי, אשר היה אמור להפעיל את הבלדר (שאף הוא היה שוטר מוסווה) לצורך הבאת הסמים. הנאשמים בתיק יצרו קשר עם אזרח ישראלי החי בקולומביה, אשר היה אמור להביא את הקוקאין למלון בו שהה הבלדר. העסקה לא יצאה לבסוף אל הפועל בשל החלטה של משטרת ישראל להחזיר את הבלדר לארץ.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה למעצרם של העורר והנאשמים הנוספים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. נאשמים 1 ו-3 נעצרו לאחר שהביעו את הסכמתם לבקשה. ככל הנוגע לנאשמים הנוספים, הדיון בבית-המשפט המחוזי התמקד בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, כאשר יש לציין, כי העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו. ביום 5.10.06 החליט בית-המשפט המחוזי להאריך את מעצרם של כל הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו, הדגיש בית-המשפט המחוזי את חומרת המעשים המיוחסים לנאשמים, אשר הפעילו אמצעים, אנשים וממון רב על-מנת לנסות ולממש את תוכניתם לייבא סמים מסוכנים מדרום אמריקה לישראל. לאור מעשיהם אלו, הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה, כי לא ניתן במקרה זה לאיין את מסוכנותם באמצעות חלופת מעצר.

על החלטתו של בית-המשפט המחוזי הגיש העורר ערר לבית-משפט זה, הוא הערר שבפניי.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא בחן כלל את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר במסגרת מוסד גמילה. בא-כוח העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, או על מסוכנותו של העורר, אלא סבור, כי היות והעורר החל ביוזמתו הליך של גמילה מסמים, יש לאפשר לו להמשיך בהליך זה במסגרת חלופת מעצר.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי המעשים החמורים המיוחסים למשיב, וכן עברו הפלילי הכולל עבירה קודמת של סחר בסמים, מעידים על מסוכנות, אשר אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר. לגבי טענתו של בא-כוח העורר לעניין הליך הגמילה, טוען בא-כוח המשיבה, כי מדובר בהליך אותו הפסיק העורר ביוזמתו, כחודש לפני התרחשות האירועים נשוא כתב האישום בתיק זה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובהחלטתו של בית-משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

העורר היה שותף בניסיון לייבא כמות גדולה (כשישה קילוגרמים) של סם מסוכן מסוג קוקאין לישראל. מדובר בעבירה חמורה אשר מסכנת את הציבור ומקימה חזקת מסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ד-1996. בעבירות מסוג זה בית-המשפט יורה על חלופת מעצר במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. אינני סבור, כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהלכה זו.

כידוע, ההלכה הינה, כי נאשמים ישוחררו ממעצר לצורך השתלבות במוסד גמילה רק לאחר סיום המשפט וגזירת דינם, וזאת למעט מקרים חריגים (ראו למשל בש"פ 9276/06 יאסר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, העורר פנה בעבר לקבלת טיפול בהתמכרותו בסמים, אך הפסיק את ההליך מיוזמתו לפני ביצוע המעשים נשוא ערר זה. בנסיבות אלו, בהן העורר לא התמיד בהליך הגמילה בו החל, אינני סבור, כי יש לשחררו ממעצר לצורך שילובו במוסד לגמילה מסמים. לאור כל זאת, ולאור מסוכנותו הרבה של העורר ועברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירת סמים, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הערר נדחה.