בש"פ 9401/09 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ') שלפיה נדחתה בקשת המבקש לשינוי תנאי השחרור בעניינו.

1.

נגד העורר וארבעה אחרים (להלן, בנפרד: נאשמים 4-1 ) הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לפשע; חטיפה לשם כליאה; חטיפה לשם סחיטה; כליאת שווא; סחיטה באיומים; וסחיטה בכוח, לפי סעיפים 499(א)(1), 371, 372, 377, 428 ו-427 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לפי עובדות כתב האישום, בשעות הבוקר של יום 29.5.08 ברחה המתלוננת מבית הוריה ואותרה על-ידי המשטרה במלון בבאר-שבע רק בשעת לילה מאוחרת ביום המחרת. בבוקר הועברה המתלוננת לטיפול רשויות הרווחה ומשם לחסותו של העורר כדי שזה ישמור עליה בביתו. המתלוננת נותרה בביתו של העורר משך עשרה ימים. באחד מן הלילות שבהן שהתה בבית העורר, שוחחה המתלוננת בטלפון הנייד שלה עם אחד, ריאד אבו עביד (להלן: עביד ) שעימו הייתה בקשר באותה תקופה. כשנודע הדבר לעורר ביום המחרת, הוא נטל ממנה את הטלפון הנייד, ואסר עליה לשוחח עם גברים. לאחר עשרת ימי שהייתה בבית העורר הוחזרה המתלוננת לבית הוריה, אך שבה וברחה משם בחלוף שלושה ימים נוספים ואותרה על-ידי המשטרה כעבור חמשה ימים, שאז הועברה לטיפול גורמי הרווחה בלא ידיעת הוריה. בני משפחתה של המתלוננת, לרבות העורר, תרו אחר המתלוננת במשך תקופה ארוכה וביום 27.7.09 קשרו העורר ונאשמים 3-2 בכתב האישום, קשר לחטוף את המתלוננת ולסחוט ממנה באיומים ובכוח מידע אודות מקום הימצאו של עביד ואודות טיב יחסיה עימו, כדי לאלצה להפסיק עימו את הקשר ולהינשא לאחר. משימת החטיפה הוטלה על שלושה אנשים שאליהם פנו העורר והנאשמים 3-2, והם ביצעוה תוך שימוש בכוח והטחת קללות במתלוננת. לאחר החטיפה, גררו החוטפים את המתלוננת כ-20 דקות בשטח מדברי, שאז הגיע למקום העורר ביחד עם אדם נוסף ברכבו. החוטף דרש מן המתלוננת לעלות לרכב, והעורר אמר לה "אנחנו נוסעים", ונסע מן המקום עם המתלוננת בניגוד לרצונה. לאחר שעתיים וחצי של נסיעה, עצר הרכב במקום נטוש והעורר תחקר את המתלוננת ואמר לי שהיא חייבת למות. העורר נותר ברכב עם המתלוננת במשך שעות ארוכות תוך שהוא שומר פן תברח. לאחר מכן, הגיעו למקום נאשמים 3-2 אשר העלו את המתלוננת לרכבם ונסעו, בעוד העורר שב לדרום הארץ.

בהמשך האירועים, חקרו הנאשמים 3-2 את המתלוננת מספר שעות בתוך צריף עץ באזור כפר שמואל, איימו בפגיעה בה והטיחו בה האשמות וגידופים. לאחר מכן הסיעו הנאשמים 3-2 את העוררת בניגוד לרצונה לביתם של נאשמים 5-4, שם שהתה בניגוד לרצונה משך 5 ימים, תחת איום כי אם תברח, יהרגוה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' הנשיא י' פלפל) קבע כי מבלי להפחית ממעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו, נפל חלקו באירועים מחלקם של יתר המעורבים בתיק, ונוכח התסקיר החיובי שהוגש בעניינו, והעובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, יש מקום לשחררו לחלופה במפעל מטעי הנגב הדרים, שעליה המליץ שרות המבחן, הנמצאת במרכז הארץ, הרחק ממקום מגוריה של המתלוננת. כמו כן נקבעו ערבויות שונות והוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד העורר.

3.

העורר לא ראה להסתפק בזאת, והגיש בקשה לעיון מחדש בתנאי שחרורו בערובה בפני בית המשפט המחוזי. בבקשתו עתר העורר להסרת תנאי הפיקוח שהוטלו עליו ולהשבתו לביתו בדרום, זאת נוכח העובדה שמשפטו צפוי להימשך עוד זמן רב ועל רקע הנזק הנגרם למשפחתו ולשבטו בעת שהוא שוהה במעצר. בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי מאז החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי לא השתנה דבר זולת חלוף הזמן. עוד קבע בית המשפט כי על רקע מעמדו הרם של העורר בקהילה, עלול

שחרורו להעמיד את המתלוננת בסכנה ולשגר מסר שגוי לה ולבני הקהילה האחרים.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

4.

במסגרת הערר, טוען העורר כי מאז החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי לשחררו לחלופת מעצר ועד היום, חל שינוי נסיבות המצדיק את השבתו לביתו בדרום. ראשית, בנקודת הזמן הנוכחית נשמעו זה מכבר כל ראיות התביעה ולא קיים עוד כל חשש לשיבוש מהלכי משפט. שנית, העורר, כך לטענתו, הוכיח במהלך התקופה שעברה כי ניתן ליתן בו אמון כי ישמור את תנאי השחרור בדייקנות. לדידו, הותרתו במעצר מסבה לו ולקהילה נזק רב שכן בשל מעמדו בקהילה, הוא המוציא והמביא מטעמה אל מול הרשויות והיעדרותו מעכבת ביצוע עניינים ציבוריים. לעניין זה מצטרף, לדבריו, הקושי הכרוך בהיעדרותו הממושכת מבני משפחתו ומבתו הקטנה אשר חלתה עקב כך. עוד מוסיף העורר כי החשש המרכזי לשלומה של המתלוננת אינו נובע ממנו כי אם ממשפחתה, ובכל מקרה, בניגוד לקביעת בית המשפט, המתלוננת לא שבה לביתה בדרום, ולא ידוע מקום הימצאה, ומכאן שהיא אינה צפויה להיפגע משיבתו לביתו.

5.

המדינה טוענת מנגד כי לא ניתן להתעלם מחומרתן הרבה של העבירות שלעורר היה בהן חלק ומן הסיכון שנשקף למתלוננת מן העורר. עוד מצביעה המדינה על האמור בתסקיר שנערך בעניינו של העורר, אשר ראה חשיבות ב"חלופה מרוחקת בסביבה מוגדרת וברורה", וצוין בו כי חלופה המצויה בקרבה גיאוגרפית לביתה של המתלוננת "אינה נותנת מענה מספיק". לדברי המדינה, גם אם לא ברור מיקומה המדויק של המתלוננת באזור הדרום, חזרתו של העורר לאזור זה עלולה להעמידה בפני סיכון. את דבריה חותמת המדינה בטענה כי אף שעדיין לא נשמעו כל העדויות בתיק, זה מכבר נקבע בו מועד לשמיעת סיכומים ביום 20.12.09, ומכאן שלא ירחק היום שבו יסתיים משפטו של העורר בפסק דין.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטות השונות שניתנו בתיק ובתסקיר המעצר, נחה דעתי כי דין הערר להידחות. אכן, גם אם חלקו של העורר בתיק קטן מזה של הנאשמים האחרים, אין בכך כדי להפיג את חומרת המעשים המיוחסים לו. העורר, על-פי המיוחס לו, קשר קשר לביצוע חטיפה, ובהמשך החזיק את המתלוננת במשך שעות בניגוד לרצונה ותיחקר אותה באזור נטוש באישון לילה תוך שהוא מסנן לעברה שהיא "חייבת למות". על מעשים אלה יש להשקיף גם בשים לב למעשים שאירעו לאחריהם, הנושאים חומרה רבה במיוחד, גם אם העורר לא נטל בהם חלק ישיר. באיזון שבין חומרת המעשים בכללותם וחלקו המוגבל של העורר בהם, סבור אני כי בדין ראה בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר בערובה, בתנאי שיורחק מאזור הימצאה של המתלוננת. החלטה זו של בית המשפט עלתה בקנה אחד עם המלצת שירות המבחן, שניתנה אף היא בעת שהמתלוננת הוגדרה נעדרת, כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר שתהיה מרוחקת ממקום הימצאה, תוך שלילת חלופה אחרת הסמוכה לביתו של העורר. ההחלטה יוצרת, לטעמי, איזון ראוי בין זכותו של העורר, שטרם הורשע, לחירות,

לבין אינטרס ביטחון הציבור, ובפרט ביטחונה של המתלוננת.

מטענות הצדדים עלתה מידה של חוסר בהירות בנוגע למקום הימצאה הנוכחי של המתלוננת. בעניין זה אין כאמור שוני מהותי בין השלב הנוכחי לשלב בו ניתן תסקיר שירות המבחן. שכן גם באותו שלב, מיקומה של המתלוננת לא היה ידוע. אף אם אניח לשם הדיון כי המתלוננת לא נמצאת בנקודת הזמן הנוכחית בביתה בדרום, אין לדבר נפקות באשר, בית זה עודו ביתה הוא, ומקום מגוריה הטבעי, ובהיעדר טענות לסתור, עשויה היא לשוב אליו בכל עת. על כל פנים, אין מקום להציב בפניה מגבלה מלעשות כן. באיזון שבין האינטרס של העורר לשוב למקום מגוריו לבין האינטרס של המתלוננת לחיות בביטחון, ידו של זה האחרון – בנסיבות המקרה – על העליונה.

לא מצאתי אפוא כי קיים שינוי בנסיבות שמצדיק העתרות לבקשה לשינוי תנאי השחרור בערובה.

לכך יש להוסיף, כי גם נוכח הצפי לסיום ההליך העיקרי, אין עילה לשנות, בנקודת הזמן הנוכחית, את תנאי השחרור.

הערר נדחה איפוא.