בש"פ 9410/08 מאירי שימשושווילי נ. מדינת ישראל

1.

על העורר נפל חשד כי במהלך שנת 2008 היה מעורב בשישה מקרים של גניבת כרטיסי חיוב מקשישים, ובחמישה מתוכם הוא עשה שימוש. נוכח אותו חשד נעצר המשיב בתאריך 2.11.08, ולאחר ארבעה ימים החליט בית משפט השלום לשחרר אותו למעצר בית מלווה באיזוק אלקטרוני, ובפיקוחם של אשתו ואחיינו. כמו כן, חויב העורר להפקיד ערבויות שונות, ונאסר עליו להשתמש בטלפון ובמחשב. לבקשת המדינה הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע החלטתו עד ליום 7.11.08. כנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי אליו צורפה "הצהרת תובע" בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996, ובה נכללה בקשה להאריך את מעצר העורר עד ליום 10.11.08.

2.

נראה, כי נוכח השחרור עליו הורה בית משפט השלום, החליטה המשיבה להקדים את הגשתו של כתב האישום, והיא עשתה זאת ביום 7.11.08, תוך שהיא מצרפת אליו בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים. אותה בקשה נקבעה לשמיעה בו ביום, אולם בטרם התקיים הדיון, נקראו הצדדים להתייצב בפני בית המשפט המחוזי לדיון בערר המשיבה כנגד החלטתו של בית משפט השלום מיום 6.11.08. לאחר שהצדדים טענו בפניו, קבע בית המשפט כי מהעורר נשקפת מסוכנות, והשאלה אם ניתן לנטרל אותה על ידי חלופה, ראוי שתיבחן בדרך של הגשת תסקיר מעצר. את החלטתו סיכם בית המשפט באומרו: " אני מקבלת את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד ליום 9.11.08 שעה 13:00".

3.

החלטה זו עוררה אצלי תהיות, ולכך שני טעמים, ראשית, האנשים שהוצעו כדי לפקח על תנועותיו של העורר (אשתו ואחיינו), נחקרו בבית משפט השלום עובר להחלטת השחרור, ומהחלטת בית המשפט המחוזי לא נהיר לי מדוע סבר כי עדיף תסקיר מעצר על התרשמותו הישירה של בית המשפט מהערבים המוצעים. שנית, וזה העיקר, עררה של המשיבה הוגש על החלטתו של בית משפט השלום שדחה את בקשתה להאריך את מעצרו של העורר לצורך הגשתו של כתב אישום , והרי כתב-האישום הוגש כבר ביום 7.11.08. עובדה זו (הגשתו של כתב האישום) היתה ידועה לבית המשפט המחוזי (ראו עמ' 2 של פרוטוקול הדיון), ולפיכך תהיתי מה טעם ראה להאריך את מעצרו של העורר עד ליום 9.11.08.

4.

בנסיבות אלו הייתי נוטה לקבל את הערר ולהורות על שחרור העורר, אולם בינתיים הצטרף נתון נוסף, וכוונתי לדיון שהתקיים ביום 7.11.08 בפני בית משפט השלום, בבקשתה של המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים. בגדרו של הליך זה הסכים הסנגור לקיומן של ראיות לכאורה, והוא חזר ונקב בשמותיהם של ערבים אשר עשויים לשמש חלופה ראויה, אולם בית המשפט סבר כי לצורך מתן החלטתו ראוי כי יונח בפניו תסקיר מעצר. לא נטען בפני שכנגד החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, ועל כן גם לא אביע דעה באשר לסבירותה. החשוב לענייננו הוא, שגם אם הייתי נוטה לקבל את הערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, לא היה בידי להושיט לעורר סעד נוכח ההליך שהתקיים בפני בית משפט השלום בב"ש 9962/08, הליך שהערר שבפני אינו מופנה נגדו.

לאור זאת לא נותר לי אלא לדחות את הערר, וכך אני עושה.