בש"פ 9426/02 מאהר אלהוזייל נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשלושה אישומים: אחד עיקרי ושניים טפלים. באישום העיקרי מואשם העורר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. כמתואר בכתב-האישום, הגיע העורר יום אחד אל השוק ברהט כשהוא מצוייד באקדח, התקרב לדוכן שלידו עמד המתלונן, והחל יורה על המתלונן כדורים רבים ממרחק קצר. המתלונן נפגע מאותן יריות, פונה לבית-חולים ונזקק לטיפול רפואי. לאישום עיקרי זה נספחים, כאמור, שני אישומים טפלים: אישום אחד עניינו בכך שביום האירוע אמור היה העורר לשהות בביתו על-פי צו שהוצא בידי המשטרה אך העורר הפר את הצו. האישום השני עניינו בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו: שוטר ביקש מן העורר כי יתלווה אליו למשטרה ובתגובה על כך תקף העורר את השוטר ואף איים עליו איומים מסויימים.

עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועל החלטה זו הערר שלפניי.

עורך-דין און, בא-כוחו של העורר, טען לפניי באריכות, הן בכתב הן על-פה, על היעדרן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המוטחת בעורר. לעניין זה מצביע הוא על מחדלי חקירה מסויימים שהמשטרה חדלה במהלך החקירה; מצביע הוא על סתירות המתגלות בהודעות שמסר המתלונן במשטרה; ומוסיף הוא וטוען טענת אליבי. עיינתי בכל טענות אלו כולן אך לא נמצא לי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא כי יש-ויש ראיות לכאורה להוכחת האשמה.

נכון הדבר שיש אי-התאמות בהודעות שמסר המתלונן במשטרה, ואני מסכים כי ניתן לטעון – "ניתן לטעון" אמרתי, לא רב מכך – שהיו מחדלי חקירה מסויימים. ואולם אין בכל אלה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לראיות המסבכות את העורר במעשה העבירה המיוחס לו. הוא הדין בטענת האליבי של העורר, טענה שתיבחן לעת משפטו לגופו. עיקר חילוקי הדעות בין בעלי-הדין נסוב על שאלת זהותו של האדם אשר פגע במתלונן, ולעניין זה איתן המתלונן בהודעותיו כי היה זה העורר אשר פגע בו. הודעתו זו של המתלונן נתמכת בהודעותיהם של שני עדים נוספים, ודומני שדי בכך כדי לקיים את מיצוות ההוכחה לכאורה הנדרשת בשלב זה של ההליכים.

ביני-לביני החל משפטו של העורר מתברר לגופו, וככל שנמסר לי, ביום 17.12.02 אפשר עומדת להסתיים פרשת התביעה. וראה זה פלא: בעדותו בבית-המשפט חזר בו המתלונן מהודעותיו במשטרה, ולפתע פתאום אין הוא זוכר ואין הוא יודע; השוטרים רשמו דברים שהוא לא אמר להם כלל; ולא עוד אלא שמעיד הוא מפורשות כי טפל שקר על העורר בהפלילו אותו במעשה שייחס לו. בין השאר מוצאים אנו את המתלונן אומר דברים אלה: "כשקרה המקרה הייתי מוכן לעצור את כל אלהוזייל [השבט שעורר נמנה עימו], הייתי מוכן להגיד על כולם כדי שיעצרו אותם (העד מגחך). נכון שהעדפתי את הנאשם בגלל שהוא הבן של השייח" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 31-28). ההכחשה של המתלונן לדברים שאמר במשטרה היא כה גורפת עד שבית-המשפט החליט להכריז עליו כעד עוין. ואין פלא בדבר.

בא-כוח העורר מבקש להסתמך על עדותו של המתלונן בבית-המשפט בבקשו לייסד את עמדת מרשהו כי לעת הזו אין ראיות לכאורה להוכחת האשמה, וביתר דיוק: כי חל כרסום עמוק בראיות שנאספו אל תיק המשטרה. לטענה זו אשיב בשניים.

ראשית לכל, ככל שמבקש העורר להסתמך על ראיות שנצברו לאחר שהוחלט על מעצרו עד תום ההליכים, חייב הוא להגיש בקשה לעיון חוזר. אין זה דין שאדרש לטענה זו – טענה שמשמעותה עיון חוזר – בערר על החלטה למעצר עד תום ההליכים. שנית, לו אני שופט בעיון חוזר – ואין אני שופט בעיון חוזר - כי אז, דומני, היה בעדותו של המתלונן בבית-המשפט – עדות מתחמקת המכחישה את הודעותיו במשטרה מכל-וכל – דווקא כדי לחזק את הודעותיו במשטרה על אודות מעשיו של העורר. בין כך ובין כך, לא לי לשפוט בערכאה ראשונה בבקשה לעיון חוזר.

משנצברו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, מתייצבת מאליה עילת מעצר, ובשים-לב למהותה של העבירה גם חלופת מעצר לא תצלח.

דבר אחרון: הנה זה שמונה חודשים שוהה העורר במעצר והמשך משפטו לא נקבע אלא למועד אחד בלבד. עורך-דין און הודיעני כי פרשת ההגנה תהא פרשה סבוכה ופירוש הדברים הוא שיש לקבוע ישיבות נוספות לשמיעת הוכחות. אאיץ אפוא בבית-המשפט המחוזי כי יעבה את לוח השמיעה של המשפט.

סוף דבר: אני מחליט לדחות את הערר.

היום, כ"ז בכסלו תשס"ג (2.12.02)

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

02094260_G05.doc

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il