בש"פ 9427/01 אדוארד קונין נ. פרקליטות המדינה

1.בחודש יוני 2001, פנה סוכן משטרתי לעורר בהצעה "לקנות" ממנו שתי נשים, כשהמטרה המוצהרת היתה להעסיקן בזנות. על פי גרסת המשיבה, לא דחה העורר את ההצעה, אדרבא, הוסכם בינו לסוכן כי בתמורה לנשים ישולם סכום של 11,200 דולר.

המפגש בין הסוכן לעורר התקיים במרכז קניות, ולאחר שהעסקה סוכמה, ביקש הסוכן מבן-שיחו להביא את שתי הנשים, אך העורר העדיף שהמפגש ייערך בדירה בה שהו הנשים. הסוכן סרב להצעה, ועל כן נדברו השניים לשוב ולהיפגש במקום אחר, אך המשטרה, מטעמיה, החליטה להימנע מקיום המפגש. בגין מעשים אלה יוחסה לעורר, בכתב האישום אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, עבירה של ניסיון לסחר בבני-אדם לשם עיסוק בזנות.

באישום נוסף נטען, כי בין השנים 1996 ועד 2001 עסק העורר בסרסרות למעשי זנות.

2.על פי קביעתו של בית משפט קמא, אין למעשה בין הצדדים מחלוקת במישור העובדתי, בעיקר משום שהשיחות בין העורר לסוכן הוקלטו, וחרף זאת סבור בא-כוח העורר, כי לא ניתן יהיה להרשיע את שולחו בעבירה של ניסיון לסחר בבני-אדם, הואיל ומעשיו מהווים, לכל היותר, עבירת של קשירת קשר לבצע פשע, וזו אינה עילה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים.

בא-כוח העורר הוסיף וטען, שהעורר אמנם הועסק בעבר במכון עיסוי, אך מזה מספר חודשים שניתק את עצמו מאותו עיסוק. הוא הוסיף וטען, שככל הנראה היתה זו הבעלים של אותו מכון, אשר שיתפה פעולה עם "סוכן-מדיח" של משטרת ישראל, מתוך כוונה לקנות שקט לעצמה ולעסקה, כנגד הפללתו של העורר.

3.אין בידי לקבל את טענותיו של בא-כוח העורר. חרף העובדה שבריאותו לקויה, עסק העורר במשך ארבע שנים בסרסרות לזנות. הטענה כאילו הוא נטש עיסוק זה, תתברר, כך מותר להניח, במהלך המשפט, וכל שאוכל לומר בשלב זה הוא, שעל אף שאמירות ברוח זו היו שלובות בשיחות המוקלטות בין העורר לסוכן המשטרתי, עולה מאותן שיחות גם שהעורר היה ערוך ומוכן להשלים את "עסקת המכר" של שתי הנשים, ואפשר שכך היה קורה לולא נמנע הסוכן מללכת עמו לדירה בה שהו הנשים.

על פני הדברים נראה, שגם טענת בא-כוח העורר, לפיה מדובר בעבירת "קשר" בלבד, מעוררת קשיים, אך אמנע מלהביע דעתי בתחום זה, הואיל וגם אם זה היה המצב, הייתי סבור שההחלטה לעצור את העורר היתה במקומה. כוונת הדברים לכך, שגם אם יתברר כי חלה הפוגה בעיסוקו של העורר בסרסרות למעשי זנות, נראה שהוא לא נגמל לחלוטין מתחום זה של עבריינות, אדרבא, פעילותו עלתה מדרגה. לו המצב היה שונה, הייתי מצפה שהעורר ידחה את הצעתו של הסוכן בעודה באיבה, הואיל וכך נוהג מי שהחליט לעשות תפנית בחייו ולהיות אדם ישר-דרך. העובדה שהעורר לא נהג כך, והסכים לתת את ידו לעבירות שהחברה הוקיעה בשאט-נפש, ושבתי המשפט הבהירו כי מי שנותן להן את ידו עלול לשלם על כך בשלילת חירותו, כל אלה מלמדים על מסוכנותו של העורר, ועומדים בסתירה לטיעון של בא-כוחו.

נתתי את דעתי לבריאותו הלקויה של העורר, אך גם אני, כמו בית המשפט המחוזי סבור, כי ניתן להעניק לעורר במסגרת בית המעצר טיפול נאות, והוראה ברוח זו נכללה בהחלטתו של בית משפט קמא.

מכאן התוצאה שדינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.