בש"פ 943/98 חוסאם יחיא נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, וכן בעבירה של שינוי זהות של רכב. על-פי הנטען בכתב האישום, ב13.1.98- בשעות הבוקר, נטל העורר מהעד אימן מסראווה רכב מסוג סובארו. לאחר ששינה את מספרי הרישוי בעזרת סרט הדבקה שחור, עשה שימוש ברכב לצורך ביצוע שוד בסניף דואר בכפר סבא. העורר הגיע לסניף הדואר כשהוא חובש על ראשו כובע גרב בצבע חאקי, לובש כפפות ובידו אקדח צעצוע הנראה כאקדח אמיתי. בתגובה לדרישתו ולנוכח האקדח השלוף, מסר לו פקיד הדואר במקום סכום של 7,300 ש"ח במזומן. הוא נמלט מן המקום ברכב הסובארו. לאחר שלא הצליחו לתפוס את השודד במרדף, הגיע לידי השוטרים מידע כי העורר הוא שהשתמש ברכב הסובארו המבוקש ביום השוד, ולאחר מספר ימים, ב16.1.98-, הצליחה המשטרה לעוצרו.

עם הגשת כתב האישום, נעתר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לבקשת המעצר שהגישה התביעה. בהחלטתו המנומקת היטב פירט השופט עמית את הראיות המצויות בתיק החקירה נגד העורר, אשר רובן ככולן ראיות נסיבתיות, וראה בהן תשתית ראייתית מספקת למעצרו של העורר. השופט קבע עוד, כי בהתחשב בעבירה שבה הורשע העורר, מתקיימת עילת מעצר, ובנסיבות העניין, במיוחד בהתחשב בעברו הפלילי הכבד של העורר, אין להסתפק בחלופה למעצר.

בערר שלפני טען הסניגור המלומד כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי יש ראיות לכאורה. בטיעוניו סקר את הראיות בתיק וביקש לקעקע את התשתית הלכאורית שהתביעה טוענת לקיומה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה, לא ראיתי לשנות ממסקנתו של השופט קמא.

ראיה מרכזית נגד העורר היא עדותו של בעל הרכב, אימן מסראווה, אשר מסר למשטרה כי הרכב היה ברשותו של העורר ביום האירוע ובשעת ביצוע השוד. בעקבות עדותו של אותו אימן החלה המשטרה לחפש אחר העורר, אשר לא אותר תחילה ולא התייצב במשטרה על פי ההזמנה. כאשר נחקר לבסוף במשטרה ב16.1-, זוהה באופן ספונטני על-ידי שוטר מג"ב אשר השתתף במרדף אחר הסובארו וראה את השודד נמלט מן הרכב. ברכב נמצאו טביעות אצבעותיו של העורר וכן שני כובעי גרב, שאחד מהם, על-פי צבעו וצורתו, הוא הכובע בו עשה השודד שימוש.

העורר לא הכחיש כי עשה שימוש בבוקר אותו יום ברכב הסובארו הנדון, אך לגרסתו, החזיר אותו בסביבות השעה 08:00 והעמידו ליד ביתו של אימן. נוכח גירסה זו, צדק השופט קמא שלא ייחס משמעות לטביעות האצבע של העורר שנמצאו ברכב, ואף התביעה לא ביקשה זאת. גרסתו של העורר באשר לתנועותיו בבוקר האירוע מפותלת ורבת פרטים, ובין היתר, תיאר מקומות שונים שהיה בהם באותו יום לפני הצהרים בלווית אשתו בנתניה. המשטרה בדקה את התחנות הנטענות בדרכו של העורר - הביקור בקופת חולים עם אשתו, ביקור במסעדה ובחנות בגדים - אלא שכל העדים במקום זכרו את אישתו ותיארו את ביקורה ללא גבר נלווה. נחקרו גם אחיו ואישתו של העורר ביחס לפרטי האליבי שמסר העורר ונמצאו סתירות בולטות בין גירסתו לבין גרסאותיהם.

בהודעתו השלישית למשטרה, מיום 19.1.98, נחקר העורר ביחס לכובע שנמצא במכונית וכפי הנראה שימש בשוד. לאחר נסיון להכחיש את הקשר לכובע זה, אישר העורר כי יכול להיות שיצא עם הכובע ושכח אותו ברכב.

כאן המקום להזכיר, כי הכובע נשלח לבדיקת D.N.A. , אשר תוצאותיה הגיעו רק בשלב הערר והוגשו בהסכמת הצדדים. בבדיקה נמצא, כי החשוד מתאים להיות "אחד התורמים ל- D.N.A.

שעל הכובע", וכי הסיכוי שפרט אקראי כלשהו יתאים להיות אחד התורמים כאמור הוא נמוך ביותר (בלשון חוות הדעת של מז"פ: "אחד ל5320- פרטים לערך בהסתמך על נתונים של מדגמים מהאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל ובאוכלוסייה הלבנה אמריקאית").

נתתי דעתי לטענת הסניגור כי העד אימן מסראווה, בעל הרכב, הינו עד בעייתי, באשר הינו בעל עבר פלילי ומאסר על תנאי בר-הפעלה תלוי ועומד נגדו, וסביר שיש לו עניין לייחס את המעשה לעורר. עם זאת, יש לתת משקל לעובדה כי גרסתו של אימן ביחס להמצאות הרכב בידי העורר בשעת השוד, נתמכת לכאורה בעדויות של עדים שונים אשר המשטרה חקרה, לרבות אחיו של העורר, בעוד שגרסת העורר ביחס למעשיו באותו בוקר הופרכה לכאורה, כאמור.

ניתן אפוא לקבוע לכאורה ולצורך ההליך שבפני, כי מכלול הראיות האמורות, די בו כדי להביא להרשעתו של העורר, אם תעמודנה במבחן הליכי המשפט הפלילי (השוו 8087/95 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 12 לפסק-דינו של הנשיא ברק).

אשר על כן, הערר נדחה.