בש"פ 9436/06 עיסה סרחאן נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 92868/06 מיום 31.10.2006, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, עבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, העורר ושני נאשמים נוספים קשרו קשר כדי לבצע שוד. העורר ונאשם אחר פיתו אדם אשר ביקש לקיים עמם יחסי מין, כך שהסיעם לאזור חשוך, שם היכו אותו השניים למוות ושדדו את רכבו.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 31.10.2006 הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו, בדמות הודאתו ובדמות הודאת שותפו לעבירה.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, שכן ההודאה אותה מסר במשטרה נגבתה ממנו מבלי שנמסר לו על זכותו להיוועץ בעורך-דין.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

ראשית יש לציין, כי בדיון בפני אישר בא-כוח העורר כי אין הוא חולק על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר בדמות הודאתו, אלא שביקש לפסול הודאה זו ולהורות למשטרה לגבות ממנו הודעה חדשה, וזאת בטענה כי לא ניתנה לו האפשרות להיוועץ עם עורך דין עובר למסירת הודעתו במשטרה.

בקשה זו איני יכול לקבל. כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). משכך, הרי שבקשתו של בא-כוח העורר ממילא מקומה אינו במסגרת ההליך דנא. באם ברצונו של העורר להעלות טענות כנגד קבילות הודאותיו או למסור גרסה אחרת למעשיו, הרי שעליו לעשות כן במסגרת ההליך העיקרי בפני בית-המשפט המחוזי.

יתרה מכן, מעיון בחומר החקירה שנמסר לעיוני על-ידי המשיבה, עולה בבירור, כי לעורר נמסר על זכותו להיוועץ בעורך דין, עוד בטרם חקירתו הראשונה במשטרה, בלילה שבין ה-3.8.2006 וה-4.8.2006 אך הוא ויתר על זכות זו.

לעניין זה טען בא-כוח העורר, כי נגבתה מהעורר הודעה נוספת הקודמת לכך, בלילה שבין ה-2.8.2006 וה-3.8.2006, בטרם נמסר לו על זכותו להיוועץ בעורך-דין. אלא שטענה זו עומדת בניגוד ברור לדו"ח המעצר, המלמד על כך שהעורר נעצר במחסום שועפט רק ביום 3.8.2006, בשעה 18:05.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי עילה להתערב בה.

אשר על כן, הערר נדחה.