בש"פ 9441/06 פלוני נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות אינוס של בן משפחה מתחת לגיל 14 וכן מעשה מגונה בבן משפחה מתחת לגיל 14. העורר הוא דודה של המתלוננת שהיא ילידת 15.11.86. על פי הנטען בכתב האישום בין החודשים ספטמבר 95' ויולי 96', בעת שהמתלוננת היתה כבת 9 שנים, ביצע בה העורר מעשה מגונה וכן אינוס. את תלונתה הגישה המתלוננת בשנת 2003. כתב האישום בתיק זה הוגש רק ב- 8.1.06. התיק מתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

לטענת הסנגור, לאחר עיון בחומר הראיות שהועמד לרשותו על ידי התביעה, התברר לו כי המתלוננת אושפזה בבית חולים לחולי נפש. עוד התברר לו כי המתלוננת לטענתה עברה אירועים נוספים של הטרדות מיניות שאינם קשורים בעורר. עובדה זו התבררה לו מתרשומת שערכה אחת מעדות התביעה בתיק הזה, רופאה שטיפלה במתלוננת. בעקבות אותה תרשומת פנה בא כוח העורר למשיבה וביקש לקבל חומר נוסף לרבות רשימת תלונות נוספות של המתלוננת וכן את תיקה הרפואי ותיק שירותי הרווחה המתייחס אליה. המדינה סירבה להעמיד לעיונו את החומר שביקש, שעל כן עתר לבית משפט קמא מכוח סע' 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982, וביקש להורות לתביעה להעמיד לעיונו את החומר המבוקש.

בית משפט קמא, כב' השופטת נ' אוהד, דן בבקשה בשני שלבים. בשלב הראשון הורתה כב' השופטת קמא להעביר לעורר "כל חומר הנוגע להטרדות מיניות שנה וחצי קודם לביצוע העבירה נשוא התיק ועד שנתיים לאחר ביצוע העבירה נשוא התיק". בהמשך עיינה כב' השופטת קמא בתיקה הפסיכיאטרי של המתלוננת, ולאחר שעשתה זאת קבעה בהחלטה נוספת מיום 22.10.06 כי אין בו "כל חומר שעשוי לסייע להגנה אותו יש לחשוף". עוד קבעה השופטת כי "לעניין תיק אישי המצוי בהוסטל בו התגוררה המתלוננת אין מקום לאשר המצאתו, גם זאת לאור העולה מהעיון המעמיק בתיק הפסיכיאטרי". על ההחלטה האחרונה (מיום 22.10.06) הערר הנוכחי.

לטענת העורר, מדובר בחומר הגנה רלוונטי להגנתו שעל כן הוא זכאי לעיין בו. העובדה שהמתלוננת טענה לקיומן של הטרדות מיניות נוספות מהווה אינדיקציה לריבוי תלונות מצדה "שחלקן נראה על פניו מופרז או בלתי מתקבל על הדעת". כיוון שהשאלה העיקרית בתיק היא שאלת מהימנותה של המתלוננת, הרלוונטיות של תלונות מסוג זה אינה טעונה הבהרה. תיקה הרפואי של המתלוננת, כך לדעת הסנגור, עשוי לספק לו חומר על אותן תלונות נוספות, וממילא לסייע לו בתקיפת מהימנותה של המתלוננת. כך גם באשר לתיק האישי. לעניין תיק זה מפנה הסנגור לדברים שאמרה עדת תביעה שהיא עובדת סוציאלית אשר טיפלה במתלוננת בעת שזו האחרונה שהתה בהוסטל. מדבריה של עדה זו עולה כי היה תיק אישי של המתלוננת שהיה קיים בהוסטל. בתיק זה עשוי להימצא חומר רלוונטי שבו מבקש כאמור הסנגור לעיין.

בית משפט קמא החליט כאמור על סמך העיון בתיק הפסיכיאטרי, כי אין מקום לאשר המצאתו ובכך לדעת הסנגור, שגה. הסנגור מלין קשות על הדרך בה התנהלו הדברים בתיק זה. מסתבר כי ביני לביני, בעוד נושא העיון בחומר הראיות נדון בפני השופטת אוהד, התקדם הדיון בתיק העיקרי והתיק מצוי כרגע בשלבי הסיכומים, כאשר המתלוננת כבר סיימה להעיד, מבלי שהיה בידו כל חומר החקירה.

התביעה טוענת כי לרשות הסנגור עמד כל החומר הרלוונטי. מתוך התיק הפסיכיאטרי הוצאה אותה תרשומת שממנה למד הסנגור על קיומן של התלונות הנוספות (ת/6) ומעבר לכך אין בתיק הפסיכיאטרי חומר שעשוי לסייע לסנגור. העמדת התיק כולו לעיונו של הסנגור, תהיה בה משום חדירת יתר לפרטיותה של המתלוננת, ולחדירה זו אין מקום. באשר לתיק שאולי נמצא בהוסטל – התיק האישי, לדעת בא כוח המדינה מדובר ב"מסע דיג", שהרי אין בידי הסנגור כל אינדיקציה לכך שעשוי להימצא בתיק זה חומר רלוונטי להגנתו של העורר. התיק איננו מצוי בידי התביעה, אין מחלוקת שעובדה זו לכשעצמה אינה מונעת את הגדרתו כחומר חקירה, אלא שבהעדר ראיה לכך שבתיק מצויה התייחסות לתלונות נוספות של המתלוננת, אין מקום להורות על תפיסתו. כל מטרתו של הסנגור הינה לקעקע את מהימנותה של המתלוננת. המתלוננת נשאלה ונחקרה גם באשר לאותן אירועים מיניים נוספים. אין מדובר בתלונות למשטרה, אלא במקרים שעליהם סיפרה המתלוננת ובכך יש להסתפק.

דיון

קווי המתאר של סוגיה זו נקבעו כבר בפסיקתו של בית משפט זה, ובמיוחד הכוונה לבג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים (פורמלי) (טרם פורסם). באותו עניין עמדה על הפרק שאלת חשיפתם של יומנים אישיים שכתבה מתלוננת כחלק מחומר החקירה בתיק שבו יוחסו לעותר עבירות מין. לאחר סקירה מעמיקה ומקיפה קבע בית משפט זה, מפי כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, את "נוסחת האיזון" לעניין עיון בחומר חקירה. וכך נאמר שם:

"אכן, המבחן להגדרת "חומר חקירה" הוא רחב וכך גם יש לפרש בהרחבה את סמכותו של בית המשפט לעיין בחומר שבמחלוקת לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ. אולם, מקום שמדובר בחומר אשר העיון בו (בין אם על ידי הנאשם וסניגורו ובין אם על ידי בית המשפט בלבד) טומן בחובו פגיעה בזכויות יסוד של עדים או מתלוננים - ובעיקר הזכויות החוקתיות לפרטיות ולכבוד - יש למצוא את האיזון הראוי בינן לבין זכויות הנאשם למשפט הוגן... זכותו של הנאשם להליך הוגן שיאפשר לו להתגונן מפני האישום המיוחס לו אינה זכות מוחלטת המאפשרת פגיעה ללא סייג בזכויותיו של עד במשפטו" (פסקה 12 לפסק הדין).

בהמשך, תוך שהיא סוקרת ומתייחסת לצורך לשמור על כבודו של כל אדם, לרבות כבודו של מתלונן, ובמיוחד כאשר המתלונן הוא נפגע עבירות מין, מאמצת כב' הש' ביניש את המבחן שנקבע בבג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים (כבוד השופט אלוף אילן שיף) , פ"ד נז(4), 625:

"בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקורבנות העבירה ולאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת עבירות.

אכן, הפגיעה בפרטיותם של העדים היא לעתים בלתי נמנעת במהלך המשפט, אך היא צריכה להיות מידתית, ויש להקפיד על כך שלא תעלה על הנדרש לשם מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. מעבר לכך, יש להגן על העדים ועל המתלוננים כדי שלא ייפגעו זכויות היסוד שלהם לפרטיות ולכבוד". (שם, פסקה 13).

יישומה המעשי של נוסחה זו מתבטא בכך ש:

"ככל שהרלוונטיות בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים והמתלוננים" (שם, פסקה 13).

המנגנון שבעזרתו ניתן להפעיל נוסחה זו, יתבטא בכך שבית המשפט יעיין בחומר שבמחלוקת, ויבחן האם על פני הדברים קיימת זיקה בינו, לבין השאלות העומדות על הפרק במשפט, לאחר שיעיין יחליט האם להעמיד אותו לרשות הסנגוריה אם לאו.

ובאשר לישום נוסחת האיזון הנ"ל על נסיבות התיק הנוכחי:

בסופו של יום נראה כי עתירתו הקונקרטית של הסנגור היא לגילוי התיק הפסיכיאטרי וכן התיק האישי - תיק ההוסטל. כמו בית משפט קמא, עיינתי גם אני בתיק הפסיכיאטרי ולא מצאתי כי יש בתוכנו כדי לסייע בידי העורר. התיק, כשמו כן הוא, תיק המתעד את הטיפול במתלוננת. בגדר תולדותיה מצוינת העובדה כי הותקפה מינית מספר פעמים במהלך חייה, מבלי לציין פרטים. הפרטים הרלוונטיים מצויים באותו מסמך ת/6 המצוי כבר בידיו של הסנגור, ומעבר לכך אין פרטים נוספים. הדגש כזכור הינו על כך שהבקשה כולה מתבססת על האפשרות שבחומר יהיו ממצאים הפוגעים במהימנותה של המתלוננת. עיון בתיק איננו חושף מקורות פוטנציאליים לפגיעה באמינותה של המתלוננת. באופן פרדוקסלי, עיון בחלק מחקירתה הנגדית של המתלוננת בבית המשפט מצביע על כך שהחקירה חשפה יותר ממה שנחשף בפני המטפלים. המתלוננת על פני הדברים ענתה לכל השאלות שהוצגו לה לרבות שאלות שנגעו לאירועים נוספים. בנסיבות אלה, נראה לי כי העמדת התיק כולו לרשות הסנגור תחרוג מהמידתיות הראויה. במיוחד כך, כאשר כרגע המתלוננת כבר סיימה את חקירתה, והעתירה מכוונת לאפשרות הקלושה שיעלה בידי הסנגור "לדוג" פרטים נוספים מתוך התיק הפסיכיאטרי, שיביאו אותו לכלל מסקנה שיש מקום לפנות לבית המשפט ולבקש להעיד את המתלוננת פעם נוספת.

אשר לתיק האישי: קשה להבין בדיוק למה הכוונה בסופו של דבר הסנגור מסתמך על דבריה של העובדת הסוציאלית שטיפלה במתלוננת כי זכור לה שעיינה בו בעת שעבדה בהוסטל. אין בדבריה מילה וחצי מילה כי התיק עשוי להכיל פרטים נוספים בדבר תלונות שמסרה המתלוננת על אירועים מיניים, שעברה או אמירה כל שהיא ממנה משתמע כי התיק עשוי להכיל חומר שיש בו כדי להצביע על חוסר מהימנותה של המתלוננת. בנסיבות אלה נראה לי כי יש ממש בטענתו של בא כוח המדינה כי מדובר בהפרחת השערות "מסע דייג" ולכך אין מקום. במיוחד כך, כאשר התיק איננו בידי התביעה ולאור עדותה המעורפלת של העדה באשר לעיתוי העיון בו, ספק בעיני אם ניתן לאתרו.

סוף דבר: אינני רואה לנכון בשלב זה להורות על תפישתו של התיק האישי או על מסירתו של התיק הפסיכיאטרי לידי הסנגור.

הערר נדחה.