בש"פ 9452/07 מדינת ישראל נ. מיכאל נניקשווילי ניר

1.

ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר המשיב בתנאי ערובה.

בכתב האישום המתוקן מואשם המשיב בעבירות חבלה בכוונה מחמירה, מעשה מגונה, הדחה בעדות והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. וזוהי תמצית המיוחס לו בכתב האישום.

ב-30.9.07 בשעות הצהריים באה המתלוננת, שהיתה מיודדת עם המשיב לביתו, ושהתה שם מספר שעות. בשלב מסויים היא ניגשה למטבח דירתו להכין קפה. הוא הלך בעקבותיה, החל לחבקה ולנשקה. היא סירבה, אך הוא חזר שוב על מעשיו. כשביקשה ממנו פעם נוספת כי יחדל, התרגז המשיב, נטל את הקומקום ובו מים רותחים, צעק לעברה "אם את לא איתי אז את לא עם אף אחד", והתיז עליה את המים הרותחים. כתוצאה מכך נגרמו לה כוויות מדרגה ראשונה ושניה בפניה, בצוארה ובשדיה.

בעקבות תלונת המתלוננת נעצר המשיב, הוגש נגדו כתב אישום ונתבקש מעצרו עד לתום ההליכים. יומיים לפני הדיון בבקשה התקשר המשיב ממקום מעצרו אל המתלוננת, ביקש כי תבוא לדיון והבטיח כי יפצה אותה על נזקיה. למחרת שב וטילפן אליה, ביקש כי תיגש למשטרה ותאמר להם "משהו אחר" כדי שלא ילך לכלא. הוא שב והבטיח לה כי ישלם את הוצאותיה.

2.

המדינה ביקשה את בית המשפט קמא לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. באת כוח המשיב טענה, כי חומר החקירה אינו עולה כדי ראיות לכאורה ברמה הנדרשת. עיקר טענותיה התמקדו בסתירות שנמצאו לה בין שתי הודעותיה של המתלוננת, בהימנעות החוקרים מבדיקת נתונים שונים שעלו בגירסתו המכחישה של המשיב, ובפגיעות שונות בידיו ובפניו של המשיב שתמכו לטענתה דווקא בגירסתו לפיה הוא זה שהותקף על ידי המתלוננת, היא זו שניסתה להתיז עליו את המים הרותחים שבקומקום וכי כוויותיה שלה נגרמו מבלימת הקומקום על ידו.

בהחלטה ארוכה ומפורטת מנתח בית המשפט קמא (כבוד השופטת נ' מוניץ) את חומר החקירה כולו – על היש ועל האין שבו. השופטת בוחנת בקפידה זו מול זו את גירסאות המשיב והמתלוננת – באימרותיהם השונות שבחומר החקירה – ובסופו של הליך הבחינה נקבע כי:

"במצב הראיות כפי שמשתקף מתיק החקירה, הראיות הינן מאוזנות . בפנינו גירסת המתלוננת מול גירסת המשיב. ברור כי בשלב זה אין אנו בוחנים את מהימנותן של הראיות ו לכן מצב הראיות הינו שקול .

מאחר וקבענו שאין בתיק תשתית ראייתית לכאורית המבססת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו ויש לשחררו, יש לבחון חלופת מעצר לאור מסוכנותו".

בעקבות כך הוצעה חלופת מעצר על דרך מעצר בית בבית בנו של המשיב. בית המשפט מצאה מתאימה, והחליט על שחרור המשיב לאותה החלופה. יצויין ,כי בית המשפט לא הורה על עריכת תסקיר מעצר.

3.

העוררת טוענת כי טעה בית המשפט קמא בתוצאת מסקנתו לעניין הראיות הלכאוריות. משנמצא כי גירסת המתלוננת כשלעצמה עולה כדי ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב – אין תוקפה של לכאוריות זו של הראיות מתבטלת או מתכרסמת מעצם כך שלמולה קיימת בחומר החקירה גירסתו המכחישה של המשיב.

מעצם הקביעה כי "הראיות (לכאורה) הינן מאוזנות" וכי "מצב הראיות הינו שקול", התבקשה המסקנה כי חומר החקירה עולה כדי ראיות לכאורה. בחינת המהימנות וקביעת ממצאי העובדה בין הגרסאות החלוקות יבוא זמנה בעת בירור ההליכים ושמיעת הראיות לגופן.

מעבר לכך העוררת מוסיפה וטוענת כי בחינת חומר החקירה במלואו – כבר בשלב ראשוני זה של בדיקת התוקף הלכאורי – מובילה דווקא למסקנה כי גירסת המתלוננת היא זו שמתחזקת מתוך ממצאים נוספים בחומר החקירה, מתוך מיקום הכוויות הקשות בגופה של המתלוננת וריבויין, ומתוך חוסר ההסתברות של פרטים שונים שבגירסת המשיב.

לטענת העוררת, מסוכנותו של המשיב הנלמדת מהמיוחס לו בכתב האישום הינה ברמה כזו שלא תסכון לו חלופה שאינה מעצר של ממש. לאותה המסוכנות מתווסף עברו המכביד של המשיב בפלילים ובו הרשעות רבות, ובהן בעבירות אלימות. הוא נדון בעבר לתקופות מאסר, אחרונה שבהן בת שלוש שנים.

באת כוח המשיב תומכת יתדותיה בהנמקות בית המשפט קמא ובממצאיו. לטענתה, דווקא גירסת המשיב היא זו הנתמכת במכלול חומרי החקירה יותר מגירסתה של המתלוננת.

4.

עוד טרם חקיקת "חוק המעצרים" נפסק מפי השופט מ' שמגר (כתארו אז) כי:

"כמקובל על בית משפט זה, אין הוא מתייחס ואין הוא יכול להתייחס בשלב זה של הדיון למהימנותם של העדים. כל המובא בפני בית המשפט הוא בכתובים. בית המשפט אינו שומע עדויותיהם של הנוגעים בדבר, וממילא גם לא נערכת כל חקירה נגדית אשר יכולה להעביר אמירותיהם של העדים במבחן הביקורת הצולבת, ומכאן הכלל האמור שאיננו מכריעים בשלב זה באמינות הטענות" (ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה(1) 359, 362).

עם זאת:

"למרות שבית המשפט איננו מתייחס (בשלב זה – י"א) לאמינותם של עדים, הרי יבחן בין היתר אם אין סתירות או פירצות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר".

לאחר חקיקת "חוק המעצרים" (בתשנ"ו), נבחנו הדברים בהרחבה בבש"פ 8087/97 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148, ונפסק מפי הנשיא א' ברק:

"ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות אינה מכריעה במהימנותם של העדים. הכרעה זו נעשית בהליך הפלילי העיקרי. אין מקומה בהליך הביניים שעניינו מעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו.

שופט המכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים בוחן את חומר החקירה 'על פניו', הוא מתרשם מהפוטנציאל הטמון בחומר החקירה בתור שכזה.

עם זאת, הבחינה הראייתית אינה טכנית.

אין בית המשפט בוחן אך את השאלה אם קיימת ראיה גולמית העשויה להתפתח כעניין שבדידוקציה לוגית לראיה מרשיעה.

בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה".

4.

בית המשפט קמא ניתח כאמור בפירוט רב, זו מול זו, את גירסת המתלוננת ואת גירסת המשיב. המדובר בשתי גרסאות סותרות לחלוטין, הן לעניין ההתרחשויות שקדמו לאירוע התזת המים הרותחים והן לעניין נסיבות התזת המים. כמצוטט לעיל, הממצא שהסיק מתוך כך היה כי "הראיות (הלכאוריות) הינן מאוזנות", וכי "מצב הראיות הינו שקול". לאמור, הגירסה בעלת פוטנציאל ההרשעה (גירסת המתלוננת) אינה מתכרסמת או מתערערת מתוכה, וכך גם גירסת המשיב. שלב ההכרעה איזו מבין הגירסאות תימצא מהימנה לא יבוא אלא לאחר שמיעת עדויותיהם בבית המשפט וחקירותיהם הנגדיות.

המסקנה המתבקשת ממשוואת איזון זו הינה, כי חומר החקירה עולה כדי "ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאשם", וזאת על פי המבחנים שנקבעו להיגד זה בפסיקה אשר תמציתה פורטה לעיל.

שונה היתה המסקנה אילו מצא בית המשפט פירכה פנימית בגירסה המפלילה המכרסמת בהגיונה הפנימי או מערערת בליבת אותה הגירסה. ברם בית המשפט לא מצא כזאת בגירסת המתלוננת. בית המשפט מפנה אמנם להרחבה שמרחיבה המתלוננת בפירוט הדברים שבאימרתה השניה אל מול אימרתה הראשונה. ברם עיון בשתי האימרות האמורות מלמד כי אין השניה סותרת מפריכה או מערערת את תמצית המפורט בראשונה. יתירה מזו. האימרה הראשונה (מיום 30.9.07 17:00) נמסרה על ידי המתלוננת בבית החולים שעות ספורות לאחר שנכוותה קשות בפניה ובגופה. האימרה השניה (מיום 2.10.07) ניתנה זמן קצר ביותר לאחר ששוחררה מאשפוזה בבית החולים. הגיוני הוא, כי הודעה הנמסרת על ידי מתלונן מיד לאחר פציעתו, כשהוא בתחילת האישפוז והטיפול, תהיה קצרה ותמציתית יותר מהודעה שתימסר לאחר מכן.

מכל מקום – גם בית המשפט קמא לא מצא בהרחבת הדברים שבהודעה השניה משום סתירה של ממש או כרסום בתוקף הנאמר בהודעה הראשונה.

5.

העובדה שלמשיב גירסה אחרת לחלוטין מגירסת המתלוננת אין בה כשלעצמה כדי לגרוע מתוקפה הלכאורי של גירסת המתלוננת. כך הם הדברים גם שעה שהגירסה הנוגדת של המשיב לא נושאת על פניה ומתוכה פירכות או סתירות פנימיות.

ברור הוא, כי אחד מהשניים איננו דובר אמת. חומר החקירה כפי שהוא בשלב זה של הדברים אינו מספק כלים להכרעה של מהימנות בין שתי הגירסאות. הוא גם איננו מספק אינדיקציות פנימיות – באחת מן הגרסאות – בדבר מופרכותה או רעיעותה. מצב דברים זה איננו גורע מהיות חומר החקירה בגדר "ראיות לכאורה" להוכחת המיוחס למשיב בכתב האישום, כמובן הדברים בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים.

6.

בית המשפט קמא קבע כאמור כי "איזון הגרסאות" של המתלוננת והמשיב משמעו העדר "ראיות לכאורה", ובכך נשמטת דרישת הסף למעצר נאשם עד תום ההליכים. מתוך כך פנה הוא לבחון חלופה למעצר.

מתוך הדברים שפירטנו לעיל, טענות העוררת לעניין זה דינן להתקבל. חומר החקירה עולה כאמור כדי ראיות לכאורה.

אשר לעילת המעצר – זו מתבקשת מאליה נוכח האלימות שאחז בה המשיב כלפי העוררת ותוצאותיה הקשות, כוויות חמורות על שטח ניכר של פניה, צוארה וחזה. הראיות הלכאוריות מצביעות על כך כי חבלה חמורה זו נעשתה תוך התזת מים רותחים על פני המתלוננת וגופה. חזקה על המבצע זאת שמודע הוא לתוצאות הנוראות היכולות להיגרם מכך. המעשים המיוחסים למשיב, והמוכחים לכאורה, בוצעו על ידו בנסיבות המלמדות על סף גירוי נמוך ביותר. גם בכך אלמנט נוסף של מסוכנותו.

על כל אלה מתווסף עברו הקשה של המשיב בפלילים, הכולל עבירות רבות של רכוש ואלימות. ביולי 2002 הוא הורשע בעבירת חבלה בכוונה מחמירה (אותה עבירה בה הוא מואשם עתה), ודינו נגזר לשלוש שנות מאסר. בפברואר 2003 הוא נדון לארבעה חודשי מאסר, במצטבר לעונש הנ"ל, בשל הרשעה נוספת בעבירות תקיפה ואיומים. כל אלה מעידים על מסוכנות של ממש שספק רב אם תסכון לה חלופה שאינה מעצר של ממש.

בנסיבות אלה לא היה מקום להורות על שחרור לחלופת מעצר מבלי שתיבדק בתחילה, ובקפידה רבה, עצם היתכנותה כמנטרלת את מסוכנותו של העורר. כלי עזר רב חשיבות לעניין זה יכול ויהיה בתסקיר מעצר. בדיקה שכזו לא נערכה בעניינו של העורר, ואפשר ויהיה מקום לכך אם תוגש לעניין זה בקשה לעיון חוזר על פי סעיף 52 לחוק.

7.

לאור כל זאת, אני מקבל את הערר, מבטל את החלטת בית המשפט קמא ומורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.