בש"פ 9455/03 אמיל עשור נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בעבירת שוד בנסיבות מחמירות. משהוברר שבזמן ביצוע השוד המיוחס לו חל על העורר צו לפיו חויב להימצא במעצר בית מלא בגדר תנאי שחרורו בערובה בשל אישום קודם, יוחסה לעורר בכתב האישום גם עבירה של הפרת הוראה חוקית. לבקשת המאשימה הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לתום בירור משפטו, וכנגד החלטה זו מופנה הערר. לא מצאתי מקום לבקש מהמדינה להשיב על הערר.

המעשה בתמצית: העורר נלווה ליצאנית (היא הנאשמת 2 באותו כתב-אישום). על-פי גרסת המתלונן, לאחר שקיים יחסים עם היצאנית נקלע לוויכוח עמה על גובה האתנן. בשלב זה הזעיקה היצאנית את העורר, ובעקבות הנחייתה כי המתלונן מחזיק את כספו בכיס האחורי של מכנסיו, שדד העורר ממנו את כספו תוך הצמדת סכין לצווארו. השגות הסניגור על איתנות התשתית הראייתית לא שכנעוני כי יש מקום להתערב בקביעת השופט המלומד, ולפיה האשמת העורר מעוגנת בראיות לכאורה. יצוין כי העורר עצמו לא הכחיש בחקירתו את נוכחותו בזירת העבירה ואך חלק על גרסת המתלונן בדבר קורות האירוע.

בא-כוח העורר עשה כמיטב יכולתו לשכנעני כי בנסיבות העניין ניתן היה לשחרר את העורר בתנאי חלופה שתכלול את חיובו להימצא במרכז מוכר לגמילה מסמים מסוכנים. עיינתי בתסקיר המעצר שנערך לגבי העורר לקראת הדיון בבית-המשפט המחוזי ולא מצאתי בו אחיזה להנחה שהעורר כשיר ומתאים לתהליך של טיפול גמילתי. נמצא כי בעניינו אין מקום לחרוג מהכלל הרגיל, שלפיו הצורך לשלב נאשם בהליך גמילה מקומו להתברר במסגרת הטיעונים לעונש לאחר הרשעה.

לא למותר להוסיף כי העובדה שהעורר הפר תנאי החלטתו של בית-המשפט בהליך קודם, אשר חייבו להימצא במעצר-בית אך מחזקת את צדקת קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי במקרהו של העורר לא ניתן להסתפק בפחות ממעצר ממש.

הערר נדחה.