בש"פ 9464/06 מדינת ישראל נ. שאול זגורי

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא י' כהן), בתיק ב"ש 1123/06 מיום 12.11.06, לפיה שוחרר המשיב בתנאים הבאים: מעצר בית מלא במושב עלמה תחת משמורתם של מר יעקב ג'רבי, המתגורר במתחם המשק בו יתגורר המשיב, ושל בתו של המשיב, אשר תתגורר עמו; ערבות כספית של כל אחד משני הערבים בסך 25,000 ש"ח; איזוק אלקטרוני; הפקדה עצמית בסך 15,000 ₪; ערבות צד ג' על סך 25,000 ₪; צו עיכוב יציאה מהארץ; אישור למשטרה להיכנס למקום מעצר הבית בכל עת על מנת לוודא את קיומו; וכן איסור על המשיב ליצור קשר כלשהו עם אחד מהמעורבים בפרשה.

כנגד העורר ואחיו, שמואל זגורי (להלן: שמואל) הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס להם עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף329(א)(1)+(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 10.9.06, ביצע המתלונן עבודות בבניין קומות במגדל העמק (להלן: הבניין) יחד עם פועל נוסף בשם שלומי אוחיון (להלן: אוחיון), כאשר המתלונן עבד בקומות העליונות ושלומי עבד בקומת הקרקע. בסמוך לשעה 8:30, הגיעו המשיב ואחיו אל הבניין וביקשו מאוחיון לקרוא למתלונן. כשהחל המתלונן לרדת במדרגות פגשו אותו המתלונן ואחיו ודקרו אותו בצווארו, בחזהו, בראשו ובפניו. לאחר מכן, נמלטו המשיב ואחיו מהבניין. אוחיון הוא שמצא את המתלונן והזעיק את המשטרה.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 1.11.06 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה, בקובעו, כי עוצמת הראיות הלכאוריות אינה מצדיקה את מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העוררת, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי אין בידי המאשימה ראיות לכאורה להרשעתו של המשיב. המבקשת מתבססת, בעיקר, על עדותו של אוחיון, אשר זיהה את המשיב ואת אחיו בזירת האירוע. בנוסף, טוען בא-כוח העוררת, כי גרסתו של המשיב, לפיה מלבדו נכח בזירת האירוע גבר אלמוני נוסף אינה מתיישבת עם יתר הראיות בתיק

מנגד, סומכים באי-כוח המשיב את ידם על החלטתו של בית-המשפט המחוזי לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, בהיעדר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

לאחר עיון בערר, בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148).

אינני סבור, כי במקרה זה ניתן לקבוע בוודאות, כי קיימות ראיות לכאורה אשר מצדיקות את מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ישנן שתי גרסאות לאשר אירע ביום בו נדקר המתלונן. הגרסה הראשונה, היא הגרסה המתוארת בכתב האישום, נסמכת בעיקר על עדותו של העד אוחיון הקושרת את המשיב למקום האירוע. יחד עם זאת, אוחיון לא ראה את מעשה התקיפה עצמו ואף טען במועד מאוחר, כי אינו מכיר את המשיב ואחיו. הגרסה השנייה היא גרסתו של המשיב, אותה מסר בפני בית-המשפט במסגרת הבקשה להארכת מעצר (ביום 13.10.06). לפי גרסה זו, המשיב הגיע לבנין ביום האירוע מלווה באדם אחר, אשר חיפש את המתלונן על מנת למסור לו כ-100 זוגות נעליים שהזמין. אותו אדם שלישי, הוא זה שתקף את המתלונן ולא המשיב. גרסה זו לא נמסרה על-ידי המשיב בהודעתו הראשונה במשטרה ואינה מתיישבת עם עדותו של אוחיון.

בית-המשפט המחוזי בחן את כלל הראיות שהוצגו בפניו, והגיע למסקנה, כי בהיעדר ראיות בנוגע לאירוע התקיפה עצמו, לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי איזו גרסה היא הגרסה הנכונה. בנוסף, המתלונן עצמו טוען, כי לא הותקף כלל, אלא נפצע מחלון שנפל. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה ישנן רק ראיות נסיבתיות הקושרות את המשיב לתקיפתו של המתלונן, ועוצמתן של ראיות אלו אינה עולה עד כדי הגדרתן כראיות לכאורה לצורך מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

אשר-על-כן, הערר נדחה.