בש"פ 949/98 סבלי איליאגוייב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין ביחד עם אחר בעבירה של אחזקת סם מסוג קנאבוס במשקל כולל של 10.406 ק"ג שנתפס בתא המטען של רכב שהיה בשליטתו.

בית משפט השלום בבאר-שבע ציווה על מעצרו עד לתום ההליכים, ועררו על ההחלטה נדחה על ידי סגן הנשיא השופט גלעדי בבית המשפט המחוזי.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

באת כוחו המלומדת של העורר לא חלקה על כך כי בעניינו של העורר מתקיימת עילת מעצר, ואף יש ראיות לכאורה המספיקות כשלעצמן לבסס מעצר.

טיעוניה של הסניגורית היו מכוונים לקביעת חלופה למעצר בהתחשב בכך שלעורר אין עבר פלילי, ובכך שהוא סובל ממחלת כבד כרונית על רקע זיהומי, והוא זקוק לטיפול רפואי עקב מחלה זו.

אכן, צדקה באת כוחו של העורר כי אין מתעוררת בעניינו כל שאלה ביחס לראיות לכאורה ולעילת המעצר. פסיקתו של בית משפט זה, אשר היתה גם ביסוד החלטותיהם של הערכאות שדנו בעניינו של העורר, קובעת באופן ברור וחד משמעי כי נאשם המחזיק בסם בכמויות מסחריות שאינן לשימוש עצמי הינו מסוכן לציבור ובדרך כלל אין ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעי חלופי.

(ראו: בש"פ 442/96 מדינת ישראל נ' יריב טולדנו (טרם פורסם) והאסמכתאות הנזכרות שם).

השאלה היחידה שהטרידה אותי, כמו את הערכאות הקודמות, הינה שאלת הטיפול במחלתו של העורר.

באת כוחו של העורר היפנתה תשומת לבי לחוות דעתו של המומחה שבדק את העורר בבית החולים הדסה, פרופ' שובל, שהמליץ על טיפול בסדרת זריקות לעורר, ולטענתה הצורך בזריקות אלה מצדיק קביעת חלופה למעצר.

עיון בתעודה הרפואית מלמד כי הטיפול המוצע הינו טיפול נסיוני. פרופ' שובל סבר שמדובר בזריקה שהעורר יכול להזריק לעצמו בכל מקום שיימצא בו. אין בחוות הדעת הרפואית כל אינדיקציה לכך שהטיפול המוצע מחייב ריתוקו של העורר לבית חולים או לביתו.

בעת הדיון לפני הגיש בא כוח התביעה תעודה רפואית שניתנה בשב"ס ביום 15.2.98.

נחה דעתי, כי השירות הרפואי של שירות בתי הסוהר מודע למצב בריאותו של העורר ונוקט באמצעים המתאימים לטיפול בו. המסמכים הרפואיים של בית החולים הדסה עין כרם הועברו לעיון של רופא שב"ס, נערך מעקב אחר מצבו בבדיקת תפקוד כבד, ונקבעה לעורר בדיקה אצל גסטרואנטרולוג במועד קרוב. בתעודה הנ"ל של רופא שב"ס, צויין כי לאחר בדיקת הרופא המומחה ובהתאם לממצאיה, יקבע אם יש צורך בטיפול וזה יינתן לעורר במסגרת שב"ס.

אני רואה להפנות תשומת לב מחלקת השירות הרפואי בשב"ס כי ראוי שמידת הצורך בטיפול הנסיוני שהוצע על ידי המומחה מטעמו של העורר תבחן גם על ידי הרופא המומחה, ואם יימצא שהעורר זקוק לטיפול מיוחד, על שלטונות בית הסוהר לדאוג למתן הטיפול הנדרש ובתנאים הולמים.

בנסיבות אלה, נוכח אופייה של העבירה אשר העורר מואשם בה, בהתחשב בכך שנקבעו שני מועדים לשמיעת ההוכחות בתיק ב29.3.98- וב1.4.98-, וכמות הראיות בתיק מאפשרת לסיים את שמיעת ההוכחות במועדים שנקבעו, או במועד סמוך לכך, לא ראיתי להתערב בהחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים.

הערר נדחה.