בש"פ 9523/00 אודי משולם נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה. עם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי עבירת האלימות המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות. עם זאת החליט בית המשפט כי בנסיבות העניין אין הכרח במעצר, אלא ניתן להסתפק בחלופה, המתבטאת במעצר בית מוחלט בדירת קרובי משפחתו של העורר במגדל העמק. מאז מתן ההחלטה, בשלהי מאי 2000, שוהה העורר במעצר בית בבית קרוביו.

לאחרונה חזר בו העורר מכפירתו בעובדות האישום. משהודה בעובדות הרשיעו בית המשפט המחוזי על יסוד הודייתו, דחה את שמיעת הטענות לעניין העונש ליום 9.1.01 והורה על הגשת תסקיר מבחן. בעקבות הליך זה, ביקש העורר מבית המשפט המחוזי לחזור ולעיין בתנאי שחרורו, באופן שבמקום מעצר בית בבית קרוביו במגדל העמק יורשה להימצא במעצר בית בביתו הוא. בבקשה נטען, כי משהורשע העורר על סמך הודייתו סולק החשש שינסה להדיח את המתלונן בעדותו או יטרידו, ולכן אין עוד הכרח בהרחקתו מביתו ומסביבת מגוריו של המתלונן. בדחותה את הבקשה ציינה השופטת המלומדת, שנוכח חומרת העבירה ומסוכנותו של העורר אין מקום להורות על החזרתו הביתה. עם זאת ציינה כי ייתכן ולאחר קבלת התסקיר שעליו הורה בית המשפט, והעתיד להימסר לקראת ישיבת 9.1.01, ייתכן שיהיה מקום לשוב ולשקול את הבקשה.

החלטה זו ניתנה ביום 4.12.2000. ביום 28.12.2000, היינו יותר משלושה שבועות לאחר מתן ההחלטה, הגיש הסניגור את הערר שלפניי, בו אני מתבקש להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ולהורות על שינוי תנאי השחרור. גם בערר חוזר הסניגור על טענתו, כי העורר הורחק מסביבת מגוריו בשל החשש מהדחה בחקירה, ומשהוסר חשש זה שוב אין צורך בהרחקה כאמור.

המדינה לא נתבקשה להשיב על הערר. משקבעה השופטת המלומדת כי בשל מסוכנותו של העורר מתקיים הצורך להרחיקו מסביבת מגוריו לאחר שהודה בעובדות של כתב האישום, לא מצאתי יסוד להתערב בשיקול דעתה. על אחת כמה וכמה שאין להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי ימים ספורים לפני המועד שבו אמור להתקיים בפניו הטיעון לעונש, וכאשר השופטת עצמה קבעה בהחלטה כי לאחר הגשת התסקיר (ביום 9.1.01) ייתכן ויהיה מקום לשקול בשנית את בקשת העורר. למען השלמות אוסיף, כי טענת הסניגור על-פיה הורחק העורר מסביבת מגוריו בשל חשש להדחת המתלונן בעדותו, אין תימוכין מספיקים בהחלטתו של השופט גולדברג אשר הורה על תנאי שחרורו של העורר. מהחלטה זו נובע כי עיקר הטעם להרחקת העורר אינו מצוי בקבלת טענת המאשימה שהעורר עלול לסכן את שלומו של המתלונן; בעוד שלחשש להדחה ספק אם השופט המלומד ייחס משקל כלשהו.

הערר נדחה.