בש"פ 9531/00 צביקה יפרח נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בפני בית המשפט המחוזי בחבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(1) לחוק העונשין. לבקשת המאשימה הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום בירור המשפט. מכאן הערר.

המעשה בתמצית: העורר, המתלונן ואדם שלישי (ישראל) נסעו יחד במכוניתו של המתלונן. בין המתלונן לבין העורר פרצה מריבה שרקעה איננו ברור. המתלונן שלף סכין ופצע את העורר באזנו. בתגובה, ולאחר דין ודברים בו השתתף כנראה גם ישראל, אחז העורר בסכין קומנדו שהיתה בכיס מכנסיו האחורי של המתלונן. המתלונן נמלט מפניו. הוא רדף אחריו. כאשר המתלונן מעד תוך כדי ריצה השיגו העורר, דקר אותו פעמיים באיזור הצוואר ובקרקפת, תוך חדירה לתוך ריקמת המוח. אחר-כך הוסיף ודקר אותו גם בזרוע. העורר וישראל נמלטו מן המקום במכוניתו של המתלונן כשהם מותירים מאחוריהם את המתלונן מתבוסס בדמו. כתוצאה מן הפגיעה נגרם למתלונן שבר בראש עם דימום פנימי במוח, שיתוק מלא מן הצוואר ומטה, ריפיון של הסוגרים ובצקת בעמוד השידרה. מאז יום המקרה ועד למועד הגשת כתב האישום (לדברי בא-כוח המדינה לפניי, גם עד עצם היום הזה) שרוי המתלונן במצב של חוסר הכרה ונזקק להנשמה מלאכותית.

הסניגור המלומד לא חלק כי להאשמתו של העורר יש ראיות לכאורה. עם זאת קיווה לשכנעני, כי העדות העיקרית (מפי עד ראייה שהזדמן למקום) מעוררת בעיות מסוימות. דינן של טענות אלו להידחות. העיון בנימוקי החלטתה של השופטת המלומדת, וכן בהעתקי חומר הראיות שהוצג לפניי על-ידי הפרקליטים במהלך הדיון, הוביל אותי למסקנה כי אשמתו של העורר בעבירה המיוחסת לו מעוגנת בתשתית ראייתית מוצקה.

מסקנה זו מייתרת את הדיון בטענתו הנוספת של הסניגור, כי שחרורו בערובה של ישראל מחייב לשחרר בערובה גם את העורר. ישראל הואשם בכתב אישום נפרד בסיוע לאחר מעשה ובשיבוש מהלכי החקירה. אין כל בסיס להשוואה בין חלקו של העורר במעשים לבין חלקו של ישראל.

במסגרת הדיון בפני בית המשפט המחוזי הציע הסניגור לבית המשפט כי יסתפק בחלופת מעצר על-פיה יחוייב העורר לשהות במעצר בית בבית אחת מאחיותיו. בדחותה הצעה זו קבעה השופטת כי "נוכח חומרתה של העבירה והסלידה העולה ממנה, והנזק הכה חמור שנגרם למתלונן - חלופת מעצר לא תשיג בנסיבות העניין את מטרת המעצר". מסקנה זו נראית לי. העורר הוא בעל הרשעות קודמות בעבירות מסוגים שונים. עברו הפלילי, וחומרת עבירתו הנוכחית, מובילים למסקנה שבהיותו חופשי ממעצר ממש עלול הוא לסכן את ביטחון הציבור. בנסיבות העניין נשוא הדיון, כשהמתלונן עודנו מוטל חסר הכרה ובלתי מסוגל למסור עדות בחקירה, שחרורו של העורר ממעצר עלול לדעתי גם לסכן את שלומו של המתלונן.

הערר נדחה.