בש"פ 9533/05 שניורה מוראד נ. מדינת ישראל

העורר ושלושה אחרים קשרו קשר לבצע שוד. הם הגיעו לביתו של המתלונן במושב גילת, וביקשו לקנות ממנו עופות תמורתם הם שילמו סכום של 91,000 ש"ח. לאחר שהסחורה הועמסה על משאיות ואלו עזבו את המקום, תקפו העורר וחבריו את המתלונן בכך שהתיזו לעברו גז מדמיע, הכו אותו במוטות ברזל, כבלו אותו בידיו וברגליו וחתמו את פיו בסמרטוט. התוקפים נמלטו מהזירה לא לפני שנטלו מקורבנם סכום של כ-135 אלף ש"ח, והותירו אותו מוטל על הרצפה חבול ומדמם.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת בדבר קיומה של תשתית ראיות, והשאלה האחת שחייבה הכרעה היא שאלת מסוכנותו של העורר, ואם ניתן לתת לה מענה הולם בדרך של חלופת מעצר.

העורר הציע שתי חלופות, והראשונה הוסרה מעל סדר היום לאחר שמי שהיה אמור לפקח עליו, לא גילה להיטות יתר להתייצב בפני שירות המבחן כדי לבדוק את התאמתו. באשר לחלופה האחרת, נתגלו פערים בין גרסת העורר בפני שירות המבחן, לבין הגרסה שנשמעה מפיהם של בני המשפחה שהוצעה כדי לפקח על תנועותיו, והכוונה בעיקר לידיעתם של האחרונים על היקף מעורבותו בעבר בפלילים. במצב זה החליטה השופטת המלומדת של בית משפט קמא לדחות את החלופה המוצעת, וסבורני שבדין נהגה כך.

לעורר מיוחסות עבירות בעלות חומרה רבה, ועניין זה לבדו מצביע על הסכנה הנשקפת ממנו. לאותה מסקנה מובילה גם עובדת מעורבותו של העורר במעשים פליליים מגיל צעיר, מעורבות שבגינה הוא אף נשא במאסר ממש. הנה כי כן, כדי להבטיח שהעורר לא יוסיף לסכן את הציבור, מצווה היה בית המשפט המחוזי להשתכנע כי חלופת המעצר המוצעת, היא כזו שיש בה כדי למלא את יעודה. ועל כורחי תהיתי כיצד ניתן לומר זאת על החלופה אותה הציע העורר, כאשר מתברר כי היכרותם עמו של אלה המיועדים לפקח עליו הנה שטחית, והראיה לכך היא אי-ידיעתם של אלה על מעורבותו בעבר בפלילים.

בנסיבות אלו אינני סבור כי נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.