בש"פ 9544/05 רמדאן אלנעמי נ. מדינת ישראל

1.בשעת לילה מאוחרת של אחד מימיו של חודש אוגוסט 2005, נסעו העוררים ברכב ועצרו ליד תחנת אוטובוס שם המתינו שלוש נערות לטרמפ. עורר 2 פנה אליהן בלשון עולבת והציע להן הצעות בעלות גוון מיני. משהבחינו הנערות ברכב מתקרב, הן הלכו לקראתו וביקשו מהנהג ומחברו שהיה עמו, להסיען משם. הנהג נעתר להן, אולם העוררים לא הרפו מן המתלוננות גם בשלב זה, ובמשך שעה ארוכה רדפו אחר הרכב שהסיען, תוך כדי ניסיונות לאלץ את נהגו לעצור. על פי הודעה שנרשמה ביום 28.8.05 מפיו של בעל הרכב (נתן עמר) עולה, כי אחד העוררים צעק לעברו תוך כדי נסיעה בצורה מאיימת, ורכבם התקרב לרכבו מספר פעמים עד שהיה נאלץ להסיטו לשוליים. המרדף הסתיים כאשר הגיעו העוררים למחסום משטרתי שהיה מוצב בכניסה לבאר-שבע, ובאותו מעמד הזדהה עורר 1 בשם בדוי.

2.בגין כל אלה, יוחסו לעוררים מספר עבירות שעל חומרתן של חלק מהן אין צורך להרבות מילים: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הטרדה ופגיעה בפרטיות, מעשה מגונה בפומבי והתחזות כאדם אחר. לעורר 1 יוחסה עבירה נוספת של נהיגה ללא רישיון.

3.עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי נעתר לה. הערר שבפני מופנה כנגד החלטה זו.

4.ראיות המשיבה כנגד העוררים נסמכת על עדותן של המתלוננות ונהגו של הרכב שהסיען. ביחס לעדויות אלו, אין מקום בשלב זה לפקפק במהימנותן, ועל כן נקודת המוצא לדיון היא שבידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. יתרה מכך, מסכת העובדות המתוארת בכתב האישום, מצביעה על התנהגות מופקרת של העוררים, שבמעשיהם הטרידו נערות שכל חטאן היה שנקלעו בדרכם, ובהמשך סיכנו את חייהן וחייהם של השניים שהסכימו להסיען. מעשים מסוג זה עלולים היו להסתיים בתוצאה קשה פי כמה, ועל כן יש בהם כדי להעיד עד כמה רבה היא סכנתם של העוררים לציבור.

העולה מהאמור הוא שהשאלה האחת שחייבה מענה, היא אם נכון היה להסתפק בעניינם של העוררים בחלופת מעצר. לצורך כך, נעזר בית המשפט המחוזי בתסקיר שירות המבחן, וביחס לשני העוררים דעת השירות היתה זהה, לאמור, הוא התקשה להעריך את טיבה של החלופה המוצעת, יעילותה ויכולתה למנוע את הסכנה הנשקפת מהעוררים. לנוכח כל אלה, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העוררים עד תום ההליכים.

5.להשקפתי, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נפל פגם. העוררים הטרידו שלוש נערות, עד שאלו נאלצו, בצר להן, לבקש את עזרתו של נהג חולף. במקום להרפות מקורבנותיהם, שגילו בהסתלקן מהמקום את דעתן לגבי קשר אפשרי עמם, בחרו העוררים שלא להרפות מטרפם, ותוך כדי נהיגה פראית שאך בנס לא הסתיימה באסון, הוסיפו לרדוף אחר הרכב הנמלט עוד שעה ארוכה. כך לא נוהגים בני תרבות שומרי חוק, אלא מי שרואים את עצמם ככאלה שאינם נתונים למורא הדין. זאת ועוד, התנהגות מסוג זה בדרכים, במיוחד בתקופה בה הקטל הנגרם בגלל נהיגה פושעת של נהגים נמשך בכל עוזו, מחייב את המסקנה כי מהעוררים נשקפת סכנה של ממש, ואין בנמצא חלופה שתאיין סכנה זו.

הערר נדחה.