בש"פ 9556/02 יקיר לוי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של שוד. העורר ואחר קשרו קשר לשדוד חנות פלונית המספקת שירותי המרת כספים, וביום מסויים בשעות אחרי-הצהריים באו השניים לחנות. בהבחינם כי עובדת החנות נותרה לבדה בחנות, נכנס העורר ולראשו קסדה, שלף אקדח פלסטיק דמוי אקדח מסוג "קולט", הורה את המתלוננת לשתוק, ניגש מאחורי הדלפק ונטל מהמגירה כספים בסכום כולל של כ- 30,000 ₪. משסיים, עזב העורר את החנות ונמלט מן המקום על גבי אופנוע ששותפו היה רכוב עליו והמתין לו מחוץ לחנות.

עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית-המשפט נעתר לבקשה והורה כפי שנתבקש. הערר שלפניי ערר הוא על החלטת המעצר.

אין חולקים לא על קיומן של ראיות-לכאורה להוכחת האשמה ולא על קיומה של עילת-מעצר. חילוקי הדעות בין בעלי-הדין נסבים על השאלה אם יש וראוי להורות על חלופת מעצר, חלופה שבית-משפט קמא סירב להידרש לה.

בטיעוניו לפני בית-המשפט המחוזי ביקש בא-כוח העורר כי יותן למרשהו להשתלב במוסד גמילה מן הסם שהוא מכור לו, וכי שהייתו במוסד לגמילה מן הסם תבוא תחת המעצר. בא-כוח העורר אף הצביע על מוסד גמילה פלוני (הקרוי "לחזור לחיים"), מוסד המוכן לבדוק אפשרות שילובו של העורר במסגרתו. בית-משפט קמא סירב להיעתר לבקשה ועל כך מלין העורר לפניי.

בא-כוח העורר חזר לפניי על בקשתו כי יותן למרשהו להשתלב בתהליך של גמילה במוסד לגמילה מסמים, ובאת-כוח המדינה התנגדה לדבר. לטענת המדינה, לו היתה כוונת העורר באמת ובתמים להיגמל מסם כי אז היה מנסה למצוא דרכו זו לפני ביצועה של עבירת השוד ולא לאחריה. רצונו של העורר להשתלב במוסד גמילה, כך טענה באת-כוח המדינה, אינו אלא רצון לחמוק ממעצר בבית-מעצר. זאת לא יהיה ראוי כי יינתן לעורר. אדרבא: אם כה עז הוא רצונו של העורר להיגמל מסם, ירצה תחילה עונש שייגזר עליו, ולאחר מכן תהא הדרך פתוחה בפניו להירשם למוסד גמילה ולנסות להיגמל בו מהתמכרותו לסם.

נוטה אני לדעתה של המדינה ולו משום שרצונו של העורר, כביכול, להשתלב בתהליך של גמילה לא נולד אלא לאחר שנתפס בכף. אכן, במקרים מיוחדים ויוצאי-דופן אפשר יהיה מקום לאפשר למי שעומד לדין בעבירות חמורות לשהות במוסד סגור לגמילה מהתמכרות לסם תחת מעצר בבית-מעצר. ואולם לא נמצא לי כי עניינו של העורר אכן נופל במסגרת מיוחדת זו. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן בשים-לב להרשעותיו הקודמות של העורר. ביום 16.2.1999 נגזר דינו של העורר לשישה חודשים מאסר לריצוי בעבודות שירות ולשנים-עשר חודשים מאסר על-תנאי לאחר שהורשע בפציעה או חבלה זדונית שלא כדין, וביום 22.2.2000 נגזר דינו של העורר למאסר בן עשרים חודשים (ולמאסר על-תנאי בן שנים-עשר חודשים) לאחר שהורשע על-פי הודאתו ברשימה ארוכה של עבירות, בהן עבירות מירמה, עבירות של משחקים אסורים ועבירות אלימות. בגזר-דינו האחרון כתב בית-המשפט כי "הנאשם מהלך בציבור ומפחיד כל הסובבים אותו בדיבורים, התנהגות ומעשים. אין ספק שיש מקום להגן על הציבור מפני אדם שההפחדה נעשתה דרך-חיים. האיומים מתייחסים גם לאנשי רשות, גם לבעלי עסקים ואנשים מהרחוב." דברים אלה נאמרו ביום 22.2.2000 ולא חלפו אלא כשמונה חודשים ומוצאים אנו את העורר עושה את מעשה השוד נושא הדיון עתה. אדם כעורר לא הוכיח כי ראוי הוא שניתן אמון ברצונו להיגמל מסם. חזקת המסוכנות הנשקפת מן העורר על מכונה היא עומדת.

טוען בא-כוח העורר כי מרשהו הופלה לרעה לעומת שותפו לעבירה, שבעניינו של אותו שותף נתבקשה הגשתו של תסקיר-מעצר בעוד שבית-המשפט סירב לבקשת תסקיר בעניינו של העורר. אכן כן הוא, אלא שבעניינו של השותף קבע בית-משפט קמא שמסוכנותו פחותה ממסוכנותו של העורר – לרבות בשים-לב לעברו הפלילי – ואני לא נמצא לי טעם לחלוק על הדבר.

סוף דבר: אני מחליט לדחות את הערר.

היום, י"ג בכסלו תשס"ג (18.11.2002).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

02095560_G01.doc

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il