בש"פ 9559/05 מדינת ישראל נ. נאסר אבו גריבה

1.באחד הערבים של חודש אוגוסט 2004, הוזעק המשיב על ידי קרוב משפחתו, יונס אבו-גריבה, לחלצו מקטטה בה הסתבך. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי משהגיע המשיב לזירה הצביע בפניו יונס על יריבו, רמזי זעטרי, ובעקבות כך, ניגש המשיב לאחרון תוך שהוא דוחף והולם באגרופו בבטנה של אישה שניסתה לחסום את דרכו, ודקר את רמזי פעמיים בראשו באמצעות מברג שאחז בידו. על פי הנטען, כתוצאה מהדקירות נגרם מותו של רמזי.

2.כתב האישום נגד המשיב הוגש לבית משפט קמא בחודש אוקטובר 2004, והעבירה שיוחסה לו היא רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. חרף הזמן שחלף מאז, טרם החלה שמיעתן של הראיות בתיק זה, ונראה כי לכך תרמו גם בקשות דחייה של הצדדים שמטרתן היתה לנסות להגיע להסדר טיעון. משהדבר לא צלח, קבע בית משפט קמא שלושה מועדים בחודש יולי 2005 לשמיעתן של הראיות, דא עקא, מועדים אלה בוטלו ביוזמת המותב, עקב הצורך לסיים את ההליכים בתיקים אחרים בהם הדיון כבר החל. בהמשך, הוחלט להעביר את הדיון בעניינו של המשיב למותב אחר, וזה קבע שלושה מועדים לכך בחודש נובמבר 2005.

כאן המקום להוסיף, כי משתמו תשעת חודשי המעצר הראשונים, נעתר בית משפט זה לבקשת המדינה, והורה על המשך מעצרו של המשיב ב-90 ימים. עתה, משהסתיימה גם תקופה זו, עותרת המדינה לכך שבית המשפט ישוב ויעשה שימוש בסמכות שהוקנתה לו בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. לכך מתנגד בא-כוח המשיב, אשר סבור כי יש לקיים את מצוות המחוקק כפי שמצאה ביטוי בסעיף 61 לחוק המעצרים. להשקפתו, יש לנהוג כך גם משום שבתקופת המעצר המתבקשת קיים ספק רב אם בית המשפט המחוזי יספיק להכריע את הדין בעניינו של שולחו.

3.כידוע, מצוות המחוקק היא כי יש להכריע את הדין במשפטו של נאשם הנתון במעצר תוך תקופה קצובה, והוראה זו נקבעה משום החובה לאזן בין הצורך להגן על הציבור מפני נאשם שלכאורה קיימות ראיות למסוכנותו, לבין זכותו של האחרון לחירות. אכן, מערכת בתי המשפט, ובמיוחד בית המשפט המחוזי בתל-אביב, נאלצת להתמודד בשנים האחרונות עם כמות גדלה והולכת של פשעים חמורים, אולם כפי שאמרתי לא אחת, אין לגלגל לפתחו של הנאשם את קשייה של המערכת להתמודד עם המטלות הרובצות על שכמה. עם זאת, נראה כי להתארכות ההליכים בעניינו של המשיב שבפני תרמו לא מעט גם הצדדים עצמם, עקב אותן דחיות להן עתרו, ואם תוסיף לכך את חומרת המעשה שיוחס למשיב והסכנה שלכאורה נשקפת ממנו, נדמה כי טרם הגיעה השעה להעדיף את זכותו להתהלך חופשי, ובלבד שבתקופת המעצר המתבקשת ניתן יהיה לסיים את ההליכים בבית משפט קמא, או לפחות לקדמם באופן משמעותי.

4.לנוכח כל האמור, אני מורה על המשך מעצרו של המשיב ב-90 ימים, שתחילת מניינם ביום ז' בתשרי תשס"ו (10.10.2005) או עד למתן פסק הדין בתפ"ח 1185/04 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפי המוקדם.