בש"פ 9604/02 אבנר לוייב נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות של תקיפת בן זוג ואיומים. כדברו של כתב האישום, היכה העורר את אשתו על פיה, סטר על פניה, ועקב כל אלה נפצעה האישה בשפתה ונחבלה בצווארה. אירוע זה עקב אירוע שאירע כחמישה חודשים קודם לכן, שעה שהעורר היכה את אשתו וגרם לה לחבלות כחולות ברגליה. האישה ברחה מן הבית למעון לנשים מוכות, ורק לאחר שהורי העורר הפצירו בה לחזור לעורר נעתרה המתלוננת לבקשה. אם אין די בכל אלה, הנה במועדים שונים, כך מודיענו כתב האישום, נהג העורר לאיים על המתלוננת כי יכה אותה.

עם הגשת כתב האישום הורה בית משפט השלום על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, והערר שהגיש העורר על אותה החלטה – נדחה.

לא חלפו אלא כשבועיים מאז ההחלטה בערר – וכחודש לאחר החלטת המעצר – והעורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. בית משפט השלום נעתר לבקשה והורה על שחרורו של העורר ממעצר בתנאי שחרור אלה ואחרים. המדינה הגישה ערר על החלטת השחרור, ובית המשפט המחוזי נעתר לערר והחליט כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים. על החלטה זו האחרונה הערר שלפניי.

ענייננו בעיון חוזר בהחלטת מעצר, והשאלה הנשאלת היא אם לאחר החלטת המעצר "נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה", הכל כהוראת סעיף 52(א) לחוק סדר דין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996. האם נתקיים תנאי מתנאים אלה לשחרורו של העורר ממעצר? תשובתי לשאלה היא בשלילה.

העורר הוכיח עצמו כבעל מכה. סף הגירוי שלו סף נמוך הוא ואין פלא שהאישה יראה ממנו יראה גדולה. האישה שוהה כיום במקלט לנשים מוכות – מקלט אליו נמלטה מאימת העורר – ולעת הזו מתכוונת היא להמשיך ולהתגורר באותו מקלט. על פי דיווחי שירות המבחן שהוצגו לי לא ניתן לשלול המשך מסוכנותו של העורר כלפי אשתו; נהפוך הוא: לדעת שירות המבחן יש רמה גבוהה של מסוכנות מצידו של העורר כלפי אשתו. אם אין די בכל אלה, הנה ביום 11.01.00 נגזר דינו של העורר בעבירת אלימות כלפי אשתו, וכדברו של גזר הדין (ת"פ 2151/99, שלום, תל-אביב) – על סמך דברי העורר – יש מקום לשקם את המערכת המשפחתית וכי העורר "אכן נרתם לתהליך הטיפול וממשיך בו בהצלחה". הצלחה זו, כמסתבר, לא ארכה זמן רב והראיה לדבר תימצא בכתב האישום נושא הדיון. אם יורשע העורר בדינו עתה כי אז אפשר יחולט העונש שנגזר עליו באותו אירוע קודם והוא שנים עשר חודשי מאסר על תנאי (בגין עבירות אלימות) וששה חודשי מאסר על תנאי (בגין עבירת איומים).

בשים לב לכל אלה אין לי אלא להסכים להחלטתו של בית המשפט המחוזי כי לא הוכחה כל עילה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, ואני מחליט לדחות את הערר.

היום, ט"ו בכסלו תשס"ג (20.11.02)

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

02096040_G02.doc

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444

בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il

לבתי המשפט אתר באינטרנט : www.court.gov.il