בש"פ 9613/05 יוסף חאלדי נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזוין בחבורה, שימוש ברכב ללא רשות וכליאת שווא. נטען, כי העורר ששימש בחודש ספטמבר 2005 מפקח על השמירה באתרים שונים בצפון הארץ, קשר עם אחרים לבצע שוד של ציוד מכני כבד מאחד האתרים עליהם היה ממונה. לצורך כך סיפק העורר לשותפיו פרטים על האתר וסידורי האבטחה הנהוגים בו, ואף נטל חלק ברכישתם של אביזרים שונים ששימשו לביצוע השוד. את זממם ביצעו שותפיו של העורר בתחילת חודש ספטמבר השנה, תוך שהם כופתים את השומר שהיה במקום בידיו וברגליו, ומאיימים עליו בסכין אותה הצמידו לראשו. הם הותירו את השומר כבול באזיקים לאחד הכיסאות, ומהזירה הם הסתלקו כשהם נוטלים עמם שופל מסוג קאטרפילר. זמן קצר לאחר מכן נתפס השופל כשנוהג בו אחד מבני החבורה.

עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים בהתבססה על הסכנה הנשקפת ממנו, ועל החשש ששחרורו ישבש את החקירה הואיל ומעורבים נוספים בפרשה טרם נעצרו. בפתח הדיון בפני בית משפט קמא, הכריזה באת-כוח העורר כי מקובל עליה שבידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום, וגם על קיומה של עילת מעצר היא לא חלקה. עם זאת, היא טענה כי ניתן להסתפק במקרה זה בחלופת-מעצר, ואת ההשקפה הזו דחה בית המשפט המחוזי. נקבע, כי בראיות הקיימות אמנם אין כדי לאמת את החשד כי העורר היה "המתכנן, הרוח החיה והמפקד של כנופיית השודדים, זה שתכנן ושלט על ביצוע המעשים מרחוק" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון), ולכאורה, חלקו לא חרג ממסירת מידע והדרכה למבצעי השוד בפועל. אולם, גם במצב זה נמצא כי מהעורר נשקפת סכנה באשר גם אם הוא לא נמנה על מנהיגיה של החבורה, יועד לו בה תפקיד בכיר. לנוכח כל אלה, ועקב החשש ששחרורו של העורר ישבש את מהלכי החקירה, החליט בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר. עם זאת, נקבע כי הוא יהיה רשאי לעתור לקיים עיון חוזר בשאלת המעצר, לאחר שייחקרו כל אלה החשודים כי היו שותפיו למעשה הפלילי.

בהחלטה זו עוסק הערר שבפני, ובו מלינה באת-כוח העורר, בין היתר, על כך שהוחלט על מעצרו של שולחה מבלי שבית המשפט בדק את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר באמצעות שירות המבחן.

אינני סבור כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא. על פי הנטען, נתן העורר את ידו לביצוען של עבירות קשות, תוך שהוא עושה שימוש במידע שהגיע אליו מכוח תפקידו. בין אם עמד העורר במרכזו של הקשר והנהיג אותו, ובין אם היה שותף מן השורה בלבד, עובדה אחת שוב אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, היינו, שהמידע שסיפק לחבריו הקל עליהם את המלאכה. מכאן גם ברורה מסוכנותו של העורר, אולם חרף מסוכנות זו, סבורני כי יהיה נכון לשוב ולבחון חלופות מעצר כאשר תוסר אותה מניעה נוספת לשחרורו – לכידתם וחקירתם של השותפים הנוספים למעשה שטרם נעצרו.

התוצאה היא, אפוא, כי דין הערר להידחות, וכך אני עושה.