בש"פ 9626/09 אמיר פדילה נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ל' ברודי), להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 27.9.09 הוגש לבית המשפט המחוזי מרכז כתב אישום נגד העורר ונגד שני נאשמים נוספים (יכונו להלן יחד – הנאשמים ). כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. לעורר מיוחס בנוסף גם ביצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. על פי המפורט בכתב האישום, ביום 17.9.09 התפתחה קטטה בין ממדוח סולטן (להלן - המתלונן ) לבין הנאשמים. לפי המתואר, במהלך הקטטה החזיק הנאשם 1 בסכין ובמקל ובו מסמרים, הנאשם 2 החזיק בסכין ואילו העורר החזיק במקל ובו מסמרים. לפי הנטען בכתב האישום, תקפו הנאשמים בצוותא חדא את המתלונן. זאת, כאשר הנאשמים 1 ו-2 דוקרים את המתלונן בסכין והעורר מכה בו במקל. עוד נטען, כי כאשר ניסתה אחות המתלונן להגן על המתלונן הוכתה היא על ידי העורר בידה השמאלית ואצבעה נשברה. כתוצאה ממעשי התקיפה, נזקק המתלונן לטיפול רפואי בבית חולים ואושפז כשהוא במצב קשה עם חשש לחייו. עוד יצוין, כי לפי כתב האישום נגרמו לנאשמים עצמם חבלות שונות במהלך הקטטה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בא-כוחו של העורר הסכים לכך שקיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לעורר, אך העלה טענות שונות ביחס לחומר הראיות הקיים. נוכח ההסכמה לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, התמקד הדיון בבית המשפט המחוזי בשאלת קיומה של חלופת מעצר הולמת. לשם כך, נערך תסקיר שירות מבחן בעניינו של העורר. בתסקיר, שהוגש ביום 30.11.09, הומלץ על שחרורו של העורר למעצר בית בבית חברת משפחה המתגוררת ביישוב צור יגאל. בית המשפט המחוזי דחה את המלצת שירות המבחן בקובעו, כי המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים, המצדיקים את מעצרו עד לתום ההליכים. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי, כי העורר פעל יחד עם הנאשמים האחרים אשר תקפו את המתלונן בסכין. תקיפה זו גרמה, כאמור, למתלונן חבלות חמורות ביותר. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן בדבר אופיו האימפולסיבי של העורר, קיים חשש כי חלופת המעצר המוצעת לא תאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

4.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, מצאתי מקום לקבל את הערר. אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המעשים המיוחסים לעורר הינם חמורים. מעשים מסוג זה מצדיקים בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, במקרה דנא מצאתי, כי קיימים מספר טעמים המצדיקים הבחנה בין העורר לבין הנאשמים האחרים. ראשית, העורר לא תקף את המתלונן באמצעות סכין, אלא באמצעות מקל (הגם שכמובן אין להקל ראש בדבר). שנית, על יסוד חומר הראיות הגולמי לא ניתן לשלול את האפשרות, כי העורר הצטרף למעשה התקיפה בשלב מאוחר יותר משני הנאשמים האחרים. כך עולה מהודעותיהם של העורר עצמו, של אביו של הנאשם 2 ושל אחות המתלונן. איני מתעלם מכך שבהודעות אחרות מסופר סיפור שונה, ולפיו מלכתחילה פעלו השלושה בצוותא. אולם, במצב הדברים הנוכחי יש להתחשב בנתונים עובדתיים שפועלים באופן חלקי לזכות העורר. יש בהצטרפות המאוחרת לשני האחרים

כדי להשפיע במידה מסוימת על האישום בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, המיוחסת לעורר כמבצע בצוותא (סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1997). כלומר, אם אכן הצטרף העורר לתקיפה בשלב מאוחר יותר, הרי שמעורבותו בביצוע העבירה פחותה במידת מה מזו של הנאשמים האחרים, במיוחד כאשר הוא לא היה זה שעשה שימוש בסכין. עוד יש ליתן את הדעת לכך שלחובת העותר לא נזקף כל עבר פלילי. בנוסף, מתסקיר שירות המבחן עולה כי יש בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. בהתחשב בכל הטעמים האמורים, מצאתי לנכון להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

5.

אשר על כן, הערר מתקבל במובן זה שהעורר ישוחרר בתנאים הבאים:

א.

מעצר בית בביתה של מטי אלחנתי.

ב.

המפקחות על המעצר תהיינה גב' אלחנתי ודודתו של העורר, דליה עאזם.

ג.

הפקדה במזומן של 20,000 ש"ח.

ד.

התחייבות עצמית בערבותם של שלושה ערבים בסכום של 30,000 ש"ח (כל אחד).

ה.

העורר יועמד בפיקוח לתקופה של שלושה חודשים.