פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ 9646/11
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
העורר:
גאורגה זורזוליאני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בבאר שבע (השופט אינפלד) במ"ת 632-09-11 מיום 3.11.11
תאריך הישיבה:
ג'
בטבת התשע"ב (29.12.11)
בשם העורר:
עו"ד
ניל סיימון
בשם המשיבה :
עו"ד
זיו אריאלי
החלטה
א.
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט אינפלד) במ"ת 632-09-11 מיום 3.11.11, במסגרתו הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.
רקע והליכים
ב.
העורר, יליד 1991, מואשם בעבירות של מעשה סדום, תקיפה ואונס של המתלוננת, שהיתה בת זוגו עד כשנה עובר להגשת כתב האישום. כמתואר בכתב האישום, בתחילת שנת 2011 עברה המתלוננת לגור עם העורר ומשפחתו בדירתם באשדוד. כחודשיים לאחר מכן, עת קיימו השניים יחסי מין בחדרו, הלינה המתלוננת כי הוא מכאיב לה וביקשה שיחדול. העורר חדל, אך דרש מהמתלוננת כי תקיים עמו מין אנאלי. משסירבה וקמה מן המיטה, דחף אותה לרצפה, בעט בכתפה, הרימה למיטה, וקיים עמה יחסי מין.
ג.
בהזדמנות אחרת, היכה העורר כנטען את המתלוננת בראשה, הורה לה בגסות כי תקיים עמו מין אוראלי, והכריחה לעשות כן.
ד.
בשני אירועים אחרים, בחודשים יולי ואוגוסט של אותה שנה, היכה העורר כנטען את המתלוננת. באירוע הראשון, היכה אותה בפניה. כתוצאה מן המכה ירד דם משפתיה. באירוע השני, סטר לה משום שסבר שהעליבה אותו. כתוצאה מכך עזבה המתלוננת את הדירה וחזרה לבית הוריה.
ה.
באירוע האחרון, ביום 23.8.11, הגיעה המתלוננת לדירת העורר כדי לאסוף את חפציה. היא הודיעה לו כי היא ממתינה לו ברחוב וביקשה שיביאם אליה. העורר ירד לרחוב, משך אותה בכוח לדירתו, הכניסה לחדרו והיכה אותה בפניה. הוא החל להפשיטה בניגוד לרצונה ואיים כי יכה אותה שוב. המתלוננת, אשר דיממה מן המכה, ביקשה לשטוף פניה במקלחת. העורר התיר לה לעשות כן, ומשחזרה לחדר הורה לה לפשוט את חולצתה ואת חזייתה. היא סירבה, אך לאחר שצעק עליה, חששה ועשתה כן. היא אמרה לעורר כי אינה מעוניינת לקיים עימו יחסי מין. העורר החדיר אצבעו לאיבר מינה. היא החלה לבכות, אך העורר התיישב על מיטתו, הושיבה עליו כשפניה מופנות אליו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. בהמשך, השכיבה על גבה והמשיך לקיים עימה יחסי מין בניגוד לרצונה. הוא סובב אותה והורה לה לעמוד על ברכיה ואמותיה וקיים עמה יחסי מין בניגוד לרצונה פעם נוספת. מיד לאחר האירוע הגישה המתלוננת תלונה במשטרה, והעורר נעצר.
בית המשפט המחוזי
ו.
עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע (19.9.11) כי חרף איכותן הפחותה של הראיות לעניין מעשה הסדום, בהעדר חיזוקים חיצוניים, די בראיות ביחס לשאר העבירות לקיום ראיות לכאורה, אולם אילו היו עומדות לבדן, בהיותן "מכורסמות", ייתכן שנדרש היה לשחרר את העורר לחלופת מעצר. כן נקבע, כי מתקיימת חזקת מסוכנות. הוזמן תסקיר. בתסקיר מעצר ראשון (מ-5.10.11) נדרש שירות המבחן לרצינות החלופה שהוצעה (אם העורר ובן זוגה), אך ביקש לבדוק את עמדת המתלוננת. הוזכרו גם תיק פתוח בגין הפרעה לשוטר, ומנגד תפקוד חיובי בצה"ל. בית המשפט החליט ב-09.10.11 לאפשר בדיקת עמדתה של המתלוננת. בתסקיר משלים מיום 2.11.11 הומלץ שלא לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת. צוין, כי קיימות אינדיקציות ליחס אובססיבי כלפי המתלוננת, ועל כן סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה, בית המשפט קמא ציין (3.11.11) כי המרחק בין מקומות מגוריהם של העורר והמתלוננת, אף אם בערים נפרדות, אין בו כדי להפחית את המסוכנות. לפיכך, הוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הוגש הערר שבפני.
הערר
ז.
על פי גרסת העורר, בעדותה במשטרה מיום 23.8.11 מסרה המתלוננת פרטים רק באשר לאירוע האונס מאותו היום, ומשנשאלה האם מקרה דומה אירע בעבר, השיבה בשלילה. רק בהודעתה מיום 25.8.11 סיפרה על שני המקרים שבהם הכה אותה העורר; ורק ביום 29.8.11 סיפרה בהודעה נוספת על מעשי הסדום והסבירה, כי עת מסרה הודעותיה הקודמות היתה נרגשת ושכחה לספר על אותם מקרים. הודעה זו נמסרה רק לאחר שיחת רענון בפרקליטות מחוז דרום. נטען כי אמה, עדה מרכזית, לא נחקרה כלל, ואלינה חברתה מסרה כי נודע לה על טענת האינוס רק במשטרה, ולא עוד קודם לכן כפי שטוענת המתלוננת. נוכח האמור נטען, כי חומר הראיות רצוף סתירות העולות לכדי כרסום משמעות (צריך לומר ביתר דיוק – חולשה משמעותית) המחייב את שחרורו של העורר. כן נטען, כי שגה בית משפט קמא כשלא ייחס משקל לעדותה של אחות העורר ששהתה בדירה במועד אירוע האונס. עוד נטען, כי לא יוחס משקל ראוי לכך שבמהלך העימות חזרה המתלוננת והדגישה אך את עניין האלימות כלפיה, ללא דגש על מעשה האונס.
ח.
לעניין חלופת המעצר נטען, כי שגה בית משפט קמא שקיבל את עמדת שירות המבחן שלפיה אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר נוכח סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה כלפי המתלוננת. ככל שקיימת מסוכנות, היא כלפי המתלוננת בלבד, ונוכח החולשה בראיות, יש להעדיף את שחרורו של העורר. כנטען, שירות המבחן ביסס רשמיו על יסוד שיחה עם המתלוננת ותיק אחר העומד כנגד העורר, אך לא אימת אותם. כמו כן לטענת העורר, המרחק בין מקום המגורים של העורר (אשדוד) לבין מקום המגורים של המתלוננת (קרית גת) גדול דיו להפחית מן המסוכנות ולאפשר חלופת מעצר בדירתו.
ט.
בא כוח העורר חזר על טענותיו שבכתובים והדגיש כי מדובר בתלונת שווא. לדבריו, אלינה, חברתה של המתלוננת, דיוחה על אלימות אך לא על אינוס, ואמה של המתלוננת לא נחקרה. הודגש, שגם כאשר המתלוננת נשאלה מפורשות, לא טענה כי העורר נקט נגדה אלימות בעבר, אף לא בעימות. כן נטען, כי אין ממצא פתולוגי התומך בדבריה. הוסף, שהסבריה של המתלוננת כי חששה להתלונן קודם לכן, אינם עולים בקנה אחד עם העובדה שגרה בביתו של העורר, וכי במשך תקופה ארוכה העורר היה בצבא, וכלל לא היה בבית. בא כוח המשיבה הדגיש מנגד, כי התלונה הוגשה בסמוך לאירוע, על גופה של המתלוננת נמצאו סימני חבלה המחזקים את דבריה, וחיזוקים נוספים ניתן למצוא בדבריה של אלינה על מצבה הנפשי. גם אחות העורר מסרה כי העורר סיפר לה שהיכה את המתלוננת. אשר לשחרור לחלופה הודגש, כי אין מקום לכך נוכח ההמלצה החד משמעית של שירות המבחן.
הכרעה
י.
עיינתי בראיות שבתיק, וסבורני, כי בסופו של יום הרושם המצטבר מן המכלול הוא שישנן ראיות לכאורה להוכחת האישומים. כידוע, יש לבחון "תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148-149, מפי הנשיא ברק), ועוד יש לבחון, "אם מכלול הראיות שבתיק החקירה הוא כזה, שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האמון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה" (שם, עמ' 149). לדעתי אלו נתקיימו. לא אכחד, גרסת המתלוננת אינה נקייה מספקות, אולם התמיהות שהעלה המשיב בנוגע למתלוננת, וביניהן העלאת גרסה מלאה בשלב מאוחר ונושא העימות, אינן כאלה המאיינות את הדברים, ומקומן להתברר בעת ניהול ההוכחות, שהרי אין זו השעה לבחינת מהימנות. המתלוננת מסרה הודעות מפורטות והשתמשה בתיאורים שאינם נראים מופרזים, והיורדים לפרטי המעשה בו מדובר במישור האינטימי. לכך מצטרפות הודעותיהן של אחותה של המתלוננת (הודעה מיום 25.8.11) וחברתה, אלינה, שדיווחה על מצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות האירוע (הודעה מיום 23.8.11), וכן הודעות אחות העורר, שאף שלא
התייחסה למעשי אינוס, דיוחה כי העורר סיפר לה שהיכה את המתלוננת (הודעה מיום 4.8.11). לא ראיתי קושי בכך שחברתה של המתלוננת, אלינה, ציינה, כי המתלוננת לא דיוחה לה על מעשה האונס, שכן גם המתלוננת ציינה שדיווחה לאלינה על האלימות אך לא על מעשה האינוס. יצוין לעניין העימות, כי בפתח העימות, עמ' 1, הטיחה המתלוננת בעורר גם את עניין האינוס, ואולם כפי שציין בית המשפט קמא, אפשר שהמתלוננת התמקדה בעניין האלימות, שכן ידעה כי את זאת יקשה על העורר להכחיש, נוכח סימני האלימות על פניה. העורר גם שתק בחקירתו ב-9.11.11. הדו"ח הפתולוגי מתיישב עם תלונה על אלימות ואינו שולל תקיפה מינית. דומה כי די באלה כדי לבסס תשתית ראייתית באשר למעשה האינוס ולבסס עילת מעצר. אשר למעשה הסדום, הקשיים אליהם התייחס בית המשפט יבוררו בהליך העיקרי, ואולם כאמור די בתשתית הראייתית באשר למעשי האינוס כדי לבסיס עילת מעצר.
י"א.
אשר לחלופה, לא אכחד כי התלבטתי – מחד גיסא נוכח עברו הנקי (בכפוף לכתב אישום תלוי ועומד) של העורר, והעובדה שהעבירות לכאורה מוקדו במתלוננת ודומה שאינן מכוונות "כלפי כולי עלמא" באופן מזדמן; וככל שניתן לנטרל מירבית את החשש הנוגע למתלוננת, חזקה מצוות המחוקק כי מעצר עד תום ההליכים יהא ברירת מחדל, אך אם לא ניתן להשיג את מטרתו בדרכים שאינן מאחורי סורג ובריח (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996). ואולם, מאידך גיסא עומדת המלצתו השלילית של שירות המבחן למבוגרים, שאין להקל בה ראש, ושסטיה הימנה אינה נעשית בקלות; כנגד העותר גם תלוי ועומד כתב אישום בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בית המשפט קמא נתן דעתו לחומרת המעשים בתיק דנא ולמסוכנות העולה מהם מזה, ולגילו ולעברו הנקי של העורר מזה; כן ניתנה הדעת להתרשמות שירות המבחן, כי מערכת היחסים בין העורר למתלוננת התאפיינה בצורך מוגבר של העורר לשלוט במתלוננת, בקנאה ובאלימות פיסית ומילולית מצידו. בעקבות כל אלה שוכנעתי, כי אין מקום לחלופת המעצר שהוצעה, הן בשל הקרבה המשפחתית של המפקחים, לרבות אמו של העורר שבביתה גרו המתלוננת והעורר, ולכאורה לא עצרה כוח להניא את העורר. ועם זאת נתתי אל לבי כי המלצת השירות ניתנה באשר לחלופה הספציפית שהוצעה. נראה לי, כי אם תוצע חלופה במרחק ראוי, של 80 ק"מ לפחות, ממקום מגורי המתלוננת, בפיקוח אנשים מהימנים שאינם קרובי משפחה, וכמובן באיזוק אלקטרוני, הפקדות וערבויות גבוהות, ומשחלפו עתה חודשיים מן ההחלטה השיפוטית האחרונה ולמעלה מארבעה חודשים מן המעצר, ואולי למד העורר לקח ולא יהין להפר את ההגבלות - ניתן יהא לפנות בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, ויתבקש תסקיר נוסף. זאת מבלי שאטע כל מסמרות, ואני מטעים – כל מסמרות, הן לגבי כיוון התסקיר הן לגבי החלטת בית המשפט. בנתון לכך יישאר העורר לעת הזאת במעצר.
י"ב.
אני נעתר חלקית לערר לפי האמור.
ניתנה היום, ו' בטבת התשע"ב (1.1.2012).
ש ו פ ט